בפינה הקודמת התייחסנו לשתי סיבות - העצלנות והעייפות - לשיבושים בקימה התקינה בבוקר. עתה נפנה לסיבה השלישית: הייאוש.
ג. ייאוש. יש נערים שאין להם לְשם מה ועבוּר מה לקום בבוקר, לכן הם אינם קמים. לא עצלות ולא עייפות אלא ייאוש מהחיים. סירובם לקום בבוקר איננו עצם הבעיה, אלא רק סימפטום. לכן, הטיפול צריך להתמקד בשורש ולא בסימפטום. מלחמה אינטנסיבית נגד הסימפטום לא רק שלא תתרום ולא תועיל אלא אף תזיק. המלחמה מתישה את הנער ומכרסמת בשארית הכוחות שנותרו לו. היא מוסיפה לו כאב על כאבו וייאוש על ייאושו. הוא מסרב לקום מפני שלא טוב לו בחיים. המלחמה על הקימה הופכת את חייו לקשים ומרים עוד יותר. הסימפטום הוא שולי, צריך להפנות את עיקר ה"טיפול" ל"מחלה" עצמה - יחסו העוין והכואב לחיים.
יש הורים שטועים בכך. הם מתעמתים פעם אחר פעם עם הנער בגלל שהוא איננו קם בבוקר. מתכתשים איתו, תוקפים אותו, לועגים לו ובזים לו על חולשתו. הנער סובל ונשבר. הוא מיואש מהחיים, עם הזמן הוא מתחיל להתייאש מעצמו, תגובת הוריו מביאה אותו גם להתייאש מהם. הביקורת החריפה של הוריו פוצעת אותו, הוא איננו מסוגל לסבול אותה. זה עלול להסתיים בנתק מוחלט בין הנער להוריו.
יש הסבורים שאסור לוותר לנער, צריך להוקיע את התנהגותו הקלוקלת ולא להיכנע לו, גם אם זה יפגע במרקם המשפחתי וביחסים הנעימים איתו. גם אם נקבל את הגישה הזו, יש לה מקום רק כאשר יש לה תוצאות מוכחות, כלומר שהעימות מניב תוצאות והנער משנה את דרכו. אבל, אם העימות המייסר איננו מניב תוצאות כלשהן, אין כל הגיון להתכתש ולהסתכסך עם נער. יש אולי טעם לריב ריב מר עם נער על הקימה בבוקר, אם בסופו של דבר הוא יתחיל לקום בשעה נורמלית. אבל, אם הוא מתמיד בסירובו לקום, מה התועלת בכל הריב?! הנזק כפול - הוא לא קם, וגם הקשר איתו הולך ונסדק.
במקום לשבור את רוחו של הנער, צריכים הוריו להכיר בעובדה שהוא "חולה". זו איננה מחלה אנושה אלא חולשה נפשית הדורשת טיפול מדויק ומכוון לשורשי התופעה. ההורים צריכים להיות קשובים לקשיי הנער, למפות אותם (משבר אישי, משפחתי, חברתי, לימודי, דתי, מוסרי. רגשי נחיתות, נפילה מוסרית, אהבה נכזבת, וכדומה) ולסייע לו להתגבר עליהם. הוא זקוק לעידוד ולתמיכה, ולא להשפלה ולרמיסה של כבודו. צריך להחזיר לו את אהבת החיים. אם הנער יחוש שהוריו אוהבים אותו, יש סיכוי שיחזור לו אימונו בחיים, ובהמשך יחזרו גם אימונו בעצמו ואימונו באלוקיו.
המצב האנושי הטבעי הוא אהבת החיים. אדם מתעורר בבוקר, פוקח את עיניו, מביט על העולם וקורא: "מודה אני לפניך". הוא שמח לפגוש את החיים, ועל כן הרגשתו הספונטנית היא אמירת תודה והבעת שמחה לה' על כל הטוב. "בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית".
הקריאה "מודה אני לפניך" כוללת גם פגישה עם ה"אני". כשאדם מתעורר בבוקר הוא מגלה את ה' מקור ההוויה והוא גם מגלה את עצמו. "אדם מוצא את עצמו בעצמו" (עו"ר א, עמ' א). ההכרה ב"אני" מבשרת שאין האדם גרגיר שולי ובטל בתוך העולם הגדול והרחב, ואל לו לפתח הרגשת אפסיוּת בפני הקוסמוס. מדוע? מפני שהוא מכיר בגדולת ערכו האלוקי ומוּדע להארת הפנים האלוקית אליו. "מודה אני לפניך". דווקא "לפניך" מתחזקת תחושת ה"אני" ומתברר הערך האלוקי של ה"אני". אם כן קם אדם בבוקר, מודה לה' על הבריאה ומחזק את התודעה שלו בערך חייו ובמשמעותם.
הרהורים ורגשות אלו צריכים ללוות את האדם לקראת קפיצתו לתוך המים הסוערים של החיים. אין כל טעם להסתיר את העובדה שעתיד האדם לפגוש בקשיים, מפני שאין חיים ללא קשיים. לעיתים, המשברים של החיים הם קטנים, ולפעמים גדולים ועצומים. רשימה חלקית מופיעה בסוף ברכות השחר: "אל תביאנו לא לידי חטא... עבירה ועוון... ניסיון... ביזיון... אדם רע... חבר רע" וכו'. יש קשיים אישיים פנימיים, ויש קשיים חברתיים. יש משברים שהאדם מביא על עצמו, ויש משברים שהאדם נקלע בהם בעל כורחו. אבל, גישתנו הבסיסית לחיים היא אופטימית. היא יונקת מהאמונה שבכוחנו להתגבר על הקשיים. על כך אנו מברכים "הנותן ליעף כח". מסביר הראי"ה קוק (עו"ר א, עמ' עה), שה' נטע בנו נשמה עם כוחות אדירים, המסוגלים להתגבר על חולשות ולהתמודד עם סיבוכי החיים. "גם כשהחולשה גוברת, כשהכוחות הטבעיים על פי תכונתם הגופנית מגיעים לידי משבר, על ידי המכשולים הרבים העומדים נגדם, גם כשמוצאים כל כך הרבה מניעות ועיכובים, גם אז מופיע הוא, בחסד אל..., זרם חיים רוחניים מהמקור העליון של הנשמה, המחדש רוח גבורה ונותן כח חדש לעמל החיים ולמפעלותיהם המגמתיות" (שם).
אם אמונות ותחושות בריאות אלו חסרות, אין כח לקום בבוקר. אם חסרה צהלת החיים של ההכרזה "מודה אני לפניך" או חסרה האמונה שה' "נותן ליעף כח", אין כח לקום, אין לְשם מה ועבוּר מה לקום בבוקר. הבריאות הנפשית הטבעית של הנער לא תשוב בעזרת צעקות ועימותים אלא בעזרת ריפוי נפשו. זה מה שהוריו מתבקשים לעשות.
לא קם בבוקר - חלק א