כמו כולם אבל אחרים.
יום העצמאות הוא עכשיו דבר מובן מאליו וזה מרגיז.
באמריקה, יום העצמאות הוא הזדמנות אדירה למכירות המוניות בקניונים ובמרכזי הקניות, סופשבוע של טולים ארוכי טווח.
בישראל, זה יום של ים ופיקניקים. זה כבר לא עניין חגיגי שבגללו מחסירים פעימה. הגייסות לא צועדים בסך, ומטוסים לא חגים מעל. הלב לא מתרחב בתחושה של גאווה. במקום קומזיץ עם שירי מולדת ושירי נשמה יש עכשיו פיקניק, השירים הם דיויד בואי, והנשמה מרחפת בחללו של דיסקוטק.
עוד יום של חופש, עדיף עם גשר. ואם צריך לעבוד אז כמו בשבת - בתשלום מיוחד.
מניפים את הדגלים, תולים את הנורות הצבעוניות, ובטלוויזיה יש תוכניות מיוחדות, אבל הלב ממשיך בקצבו הרגיל, הברכיים לא רועדות מהתרגשות והעניים לא מצטעפות. הציונות התגשמה. אנחנו ככל העמים לא רק בשחיתות המצויה ולא רק במרדף, המרדף אחר הדולר הקל והשקל החדש. עוד חג. קצת דיבורים על גבורה וזהו.
לך תסביר לילד בישראל שיום העצמאות שלנו זה משהו אחר. אתה רוצה לומר לו הזה צריך להיות משהו אחר, כי אלפיים שנה חיכינו ליום הזה כדי שנוכל להיות כמו כולם.
והנה, כאשר אנו כמו כולם אתה רוצה להסביר לו שזה בכל זאת אחרת. אבל למה שיהיה אחרת אם תמיד נלחמנו להיות עם ככל העמים???
אבל זה אחרת, כי הדם הזה נשפך כל כך הרבה שמם בכל כך הרבה מקומות. הוא רתח וזרם בנהרות עזים בקילוחים רחוקים רחוקים וחתר כל הזמן להגיע רק הנה. למקום הזה, שבו קיווה לשקוט, לבוא אל מנוחה ואל הנחלה. ובינתיים הוא מוצא אותו רק בבית העלמין.
אבל זה אחרת, כי הבכי קשה יותר והעניים האלה בכו במשך דורות במקומות רחוקים , בצינוק, בגטאות ובמדבריות הפחד.
והוא הבכי, זרם בכל קצווי תבל באוקיינוסים והימים ועל גליו נישאה התקווה לבוא הזה. אל המנוחה והנחלה. בינתיים , יש לא לבכי רק מקום אחד שקט - בית העלמין - שם הוא פוגש בדם.
אבל זה אחרת, כי הייתה התפילה שמעטות כמוה היו בהיסטוריה במשך זמן ובלהט: "לשנה הבאה לירושלים". יש עוד שאומרים תפילה זו היום במחנות המעצר, בסמטאות חשוכות ובבתי כנסת מטים לנפול. והתפילה הזאת נאמרה באלף שפות ובאלף מקומות וקולה התגלגל בין הרים וגאיות, בערים ובכפרים, עד שנהפכה לקול רועם, שהלך מקצה העולם ועד קצהו והדו בא לכאן למצוא את המנוחה והנחלה ובמקום זאת, מצא את שאון הקרב וזעקות הפצועים.
את השלוה מצאה התפילה רק בבית העלמין, ושם היא פגשה את הדם ואת הבכי ואת שתיקת המתים.
אבל זה אחרת, כי הייתה האמונה שנסתייעה בדם, בבכי ובתפילה, שאנחנו נעשה את זה ונהיה כמו כולם. אמונה בעניין שהייתה חזקה וגדולה כאמונה בכוח עליון, שהניעה אנשים על פני יבשות וספינות על פני ימים ומטוסים בשמיים והביאה אותנו לכאן. אל המנוחה והנחלה אשר אותן טרם מצאנו, אלא על יד ערוגות הפרחים ומצבות הדוממות בבתי העלמין. שם פגשה האמונה שוב את מסייעה: הדם, הבכי והתפילה ויחדיו הולידו את הכיסופים.
ואולי באמת נמצא המפתח בבתי העלמין?
אולי שם אפשר להסביר לילד ולילדה את פשר התופעה הנורמלית הזאת הנקראת עצמאות ישראל. כי אם אנחנו רוצים להיות כמו באמריקה, אז יש להניח שאמריקה עושה את זה יותר טוב מאתנו.
לכן אנחנו צריכים לקוות שתהיה זו עצמאותה המיוחדת של ישראל ושל היהודים.
שנהיה כמו כולם אבל אחרים . שלא נשכח מאין באנו ולאן אנו הולכים ולמה.
שגם ביום העצמאות בעוד מאה שנים, בפיקניק מחר ובחוף הים היום, נזכור שעצמאות ישראל איננה דבר מובן מאליו, ומי שלא ישמור עליה ויזכך אותה בערכים, באמונה ובהגשמה, לא רק שיאבד אותה אלא גם לא יהיה ראוי לה.
לשנה הבאה בירושלים.