פעולה מס' 4

כוחו של הנוער

מטרת הפעולה :

החניך יבין מהו הערך המצוי בבסיסה של הנתינה והתרומה לכלל.

יש להכין:

§ פלסטלינה

§ שמות של חיות על כרטיסיות

§ בריסטולים גזורים כחלקי עיגולים כשכתובים עליהם מרכיבי זהות.

מהלך הפעולה :

שלב א' – מותר האדם מן הבהמה -

נשחק משחק לפתיחה, על מנת להכנס לאוירה של "חיות".

מבקשים מאחד החניכים לצאת החוצה ושם אומרים לו שם של חיה אותה הוא צריך להציג בפני החניכים, מסכמים עם החברה שינחשו כל חיה שהיא רק לא את החיה שביקשו ממנו (אומרים להם איזו חיה).

התוצאה היא שהמציג אינו מבין למה לא מצליחים לנחש ומשתדל לעשות תנועות יותר מודגשות ויותר ברורות – והדבר יוצא משעשע.

אח"כ חלק כמספר החניכים פתקים – כל אחד הוא חיה ובקש מהם להציג דו שיח בין החיות הללו. נושאו של דו השיח יהיה מהו 'טעם החיים' בשבילם. מהו הדבר שהם הכי נהנים ממנו.

בקש מהחניכים למצוא מאפיין כללי לדברים אלו –

המכנה המשותף יהיה לרוב חומרי – מעשי – נהנתני.

שלב ב' :

בקש מחניכך לכייר מפלסטלינה מהו החלום שלהם ולהסביר מה יצרו.

אח"כ ערכו דיון – האם יש אדם שאין לו חלומות, מה באים החלומות להביע על האדם ? והאם לחיות יש חלומות (במובן של שאיפות), האם זהו ההבדל היחיד בין חיה לאדם?

מהם ההבדלים המהותיים בין חיות לאנשים?

לנסות לתת להבדלים שם כולל אחד.

מסקנה – לאדם יש עולם רוחני – שאיפות, חלומות, דמיונות ובזה הוא נבדל מהחיות זה גם מה שמבדיל אותו מאנשים אחרים (לכל אחד עולם רוחני שונה, חלומות שונים, תכונות שונות, כשרונות שונים וכו'). אדם הוא שילוב של חומר ורוח – גוף ונפש.

וזה מה שמתאר הפס' שמדבר על בריאת האדם:

"ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה

ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"

(בראשית ב' פס' ז')

המדרש על הפסוק אומר:

"ויצר ה' אלוקים את האדם" – שתי יצירות יצירה מן התחתונים ויצירה מן

העליונים. אמר ר' חפצאי בשם ר' אחא: העליונים נבראו בצלם ובדמות ואינם פרים ורבים והתחתונים פרים ורבים ולא נבראו בצלם ובדמות. אמר הקב"ה הריני בורא אותו בצלם ובדמות מן העליונים, פרה ורבה מן התחתונים.

● נקודה למחשבה – מהי הכוונה כשאנחנו אומרים "מחק את צלם האלוקים שבו"?

לרוב הכוונה למי שעושה מעשי אכזריות מפלצתיים – מדוע?

אדם שמבהם (מלשון בהמה) את עצמו (באופן קיצוני) חי חיים של חומר בלבד, חי חיים שאין בהם רחמים וחסד, אין בהם רוחניות.

אדם אינו יכול לחיות בלי חלום, בלי מטרה, בלי שאיפה, בלי כוון להתקדם אליו. לא יכול הכוונה באופן ממשי ממש האדם פשוט ימות.

שאל את החניכים האם זה נכון לדעתם?

האם באמת יש קשר כזה בין גוף לרוח ?

נסה לדלות מהם סיפורים שהם מכירים על חולים סופניים אשר מה שהחזיק אותם הייתה תקוה למשהו מסויים או אנשים שעמדו במצבים קשים ביותר רק בגלל שהיה להם בשביל מה, גם ברבדים יותר יומיומיים – הקשר בין עצבות למחלה, בין מתח נפשי לביטויים פיזיים (כאבי בטן, קלקולי קיבה).

שלב ג' :

קרא יחד איתם את הקטע מתוך האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל.

מבוא קצר: ויקטור פרנקל הוא פסיכיאטר, ממציא שיטת ריפוי יחודית. לשיטה זו הגיע בעת שהותו כאסיר כפיה במחנה עבודה במלה"ע ה – II ובזה עוסק הקטע.

תקווה

(האדם מחפש משמעות – ויקטור פרנקל)

אסיר שאבדה אמונתו בעתיד- גורלו נחתם. מרגע שאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא מדרדר וסופו ניוון הגוף והנפש. זה קרה בדרך כלל לפתע, בצורת משבר שסימניו היו נהירים לאסיר המנוסה. כולנו התייראנו מפני רגע זה – לא בגלל מה שהיה צפוי לעצמנו, שכן דבר זה היה חסר טעם, אלא בגלל חברינו, בדרך כלל התחיל הדבר בסירובו של האסיר בבוקר לא-עבות להתלבש ולהתרחץ ולצאת אל מגרש המיסדרים. הוא לא נענה לשום הפצרות, מהלומות ואיומים. הוא הוסיף לשכב על מיטתו, בלי לנוע כמעט. במקרה שמשבר זה נגרם מחמת מחלה, סירב האסיר להילקח אל אגף החולים או לעשות מעשה כלשהו להקלת מצבו. הוא פשוט נכנע. הוא נשאר במקומו, שוכב בתוך צואתו, ושוב לא היה אכפת לו כלום.

הייתי פעם עד להפגנה דרמתית של הקשר האמיתי בין אבדן האמונה בעתיד ובין התייאשות מסוכנת זו. פ', זקן הבלוק שלנו, מלחין ומחבר ליבריות ידוע למדי, לחש לי יום אחד: "רצוני לספר לך משהו דוקטור. חלמתי חלום מוזר. קול אמר לי, כי אוכל להביע משאלה כלשהי, כי רק אומר מה שאני מבקש לדעת ועל כל שאלותי יינתנו תשובות. מה שאלתי, לפי דעתך? שהייתי רוצה לדעת, מתי תסתיים בשבילי המלחמה. יודע אתה למה אני מתכוון, דוקטור – בשבילי! רציתי לדעת מתי אנחנו, מתי המחנה שלנו ישוחרר, וסבלנו יגיע לקיצו".

"ומתי חלמת חלום זה?" שאלתי.

"בפברואר 1945" השיב. הימים היו ימי תחילת מרס.

"ומה ענה לך הקול שבחלומך?"

כממתיק סוד לחש לי: "שלושים במרס".

כשסיפר לי פ' על חלומו עדיין היה מלא תקווה ובטוח כי דברי החלום יתאמתו. אך ככל שקרב ובא היום המובטח, התברר יותר ויותר לפי הידיעות מחזיתות המלחמה, כי לא היה סיכוי רב שנצא לחפשי בתאריך המיועד. בעשרים ותשעה במארס חלה פ' פתאום ולקה בחום גבוה. בשלושים במרס, הוא היום שלפי נבואת חלומו יקיץ הקץ על המלחמה ועל סבלו, תקפה עליו הדזנטריה וניטלה הכרתו. בשלושים ואחד במרס נפח את נשמתו. לפי כל הסימנים מת בטיפוס.

אלה היודעים מה הדוק הקשר בין מצב רוחו של אדם – אומץ לבו ותקוותו או היעדרם – ובין מידת החסינות של גופו יבינו כי אבדן פתאום של תקווה ואומץ לב עלול להיות קטלני. הסיבה היסודית למות ידידי היתה, בסופו של דבר העובדה שהשחרור המיוחל לא בא ושנתאכזב מרה. דבר זה הפחית פתאום את תנגודת גופו לזיהום הטיפוס החבוי. אמונתו בעתיד ורצונו לחיות שותקו וגופו נפל קרבן למחלה וכך נתקיימה נבואת הקול שבחלומו אחרי ככלות הכל.

כפי שאמרנו קודם, כל נסיון להשיב לאסיר המחנה את כוחו הפנימי, צריך היה להציב לפניו איזו מטרה לעתיד. דברי נטשה "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל 'איך'" עשויים לשמש סיסמה מנחה לכל מאמץ פסיכותיראפאוטי ופסיכוהיגייני לגבי האסירים. כל אימת שנזדמנה שעת כושר, מן ההכרח היה לתת איזה 'למה' – מטרה – לחייהם כדי לחזקם לעמוד ב'איך' הנורא של הוויתם. אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ מהרה. התשובה הטיפוסית, שבה היה אדם כזה דוחה מלפניו כל נימוק שבא לעודד את רוחו, הייתה אך זו: "אין לי עוד תקווה בחיים" מה אפשר לענות על כך?

מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים ע"י החיים - יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, ולא בדיבור ולא בהרהור – אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה"חיים" אינם בגדר משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד. הם מצטרפים לכלל גורל האדם, שהוא שונה וייחודי בכל אדם ואדם

קראו עם החניכים את המדרש על ר' עקיבא וטורונוסרופוס :

"שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: איזה מעשים נאים – של הקב"ה או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמיים והארץ – יכול אדם לעשות כיוצא בהם? אמר לו ר' עקיבא: לא תאמר לי בדברים שהם למעלה מן הבריות שאין שולטים בהם, אלא בדברים שהם מצויים בבני אדם. אמר לו: למה אתם נימולים? אמר לו: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לאמר לי כן, לכן הקדמתי ואמרתי לך: מעשי בנ"א הם נאים משל הקב"ה. היו לו ר' עקיבא שבולים וגלוסקאות. אמר לו: אלו מעשי הקב"ה ואלו מעשי בשר ודם. אין אלו נאים? הביא לו אנצי פשתן וכלים מבית שאן. אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר אדם. אין אלו נאים?

אמר לו טורנוסרופוס: הואיל והוא חפץ במילה למה אין הולד יוצא מהול ממעי אמו? אמר לו ר' עקיבא: ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרוף אותן בהן"

(תוה"ק, תזריע, תנח' שם)

ממדרש זה עולה בבירור שמטרת האדם היא לתקן ולקדם את העולם, שהרי מעשה בנ"א נאים ממעשי הקב"ה.

שלב ד' :

O.K. אז הגענו למסקנה שהאדם מוכרח בחייו מטרה, מוכרח משמעות לחיים שכן לכך נברא, נסכים אף שהתפקיד שניתן לאדם הוא לפתח את העולם, אבל למה זה מוכרח להיות בדרך של תרומה לכלל, מדוע המטרה שלי לא יכולה להיות פרטית בלבד? או במילים אחרות – למה צריך להיות אידיאליסטים?

פזרו על הרצפה בריסטולים הגזורים כחלקי עיגולים כאשר על כל אחד כתוב מרכיב זהות (מרכיב זהות – למה אני משייך את עצמי, איזה דברים הם חלק מהזהות שלי). הכינו עיגולי בריסטול וחלקו אותם – חלק לרבעים, חלק לשלישים חלק לחצאים, הכינו הרבה מכל אחד.

החניכים יצטרכו להרכיב כל אחד או זהותו שלו, מהם מרכיביה ואיזה אחוז תופס כל מרכיב.

מרכיבי הזהות:

משפחה

יהודי

ישראלי

דתי

זכר / נקבה

בן עיר (בת"א הכינו בריסטול שעליו כתוב תל אביבי)

מושבניק , קיבוצניק

אדם

שמאלני / ימני

ועוד…אם יש לכם רעיונות למרכיבי זהות נוספים – כמובן אפשר להוסיף.

בקשו מהחניכים להסביר את ה"אני" שלהם עפ"י העיגולים שנוצרו.

פתחו דיון - מדוע יהודי מירושלים (בדוגמא שבציור) יותר יהודי מדתי וכו'…

סיכום :

ה"אני" שלנו הוא לרוב לא לגמרי פרטי – לפעמים ה"אני" כולל את המשפחה שלי, לפעמים "אני" כולל מעגלים יותר רחבים כמו בני העיר שלי או העם שלי.

העם הוא חלק ממני כמו שאני חלק מהעם, אני אדם פרטי כשהוא חלק מעם וככזה אין אני יכול להיות אדיש לגורל העם.

אין אנו פשיסטים – המדינה והעם אינם מעל האדם הפרטי, הם חלק מהזהות שלנו.

ר' יהודה הלוי ממשיל בספרו "הכוזרי" את הדבר לגוף האדם.

"היחיד בקרב הציבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף. שכן אילו הייתה הזרוע מונעת את דמה בשעה שיש צורך בהקזתו היה הגוף כלה והזרוע עמו. אכן ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המוות למען הצלת העם…"

(כוזרי, מאמר שלישי, יט)

וזה ההסבר למושג - "ישראל ערבים זה לזה" – אם אנחנו גוף אחד הרי שלכל אחד אחריות על השני וכל אחד גם משלם מחיר על מעשי השני (ידוע המשל על האדם שקדח חור בספינה וכשבאו ואמרו לו אתה מטביע אותנו אמר – הן קדחתי בחדר שלי, מה אכפת לכם ? ברור שזהו אבסורד). אין אדם יכול לחיות לבד, במנותק, ורק למען עצמו – האדם הוא חלק מלאום. כאבם – כאבו, שמחתם – שמחתו. גם במובן המעשי – אם יהיה רע במדינה ולעמ"י, בסופו של דבר יהיה רע גם לי, אם לא טוב לי, פחות טוב לעמ"י. אנחנו מתפללים בציבור, כל ברכות שמונה עשרה הן בלשון רבים – אין האדם מתפלל רק למען עצמו. חלק מתכליתנו ותפקידנו בעולם הוא קידום מצב העם ולא רק מצבינו הפרטי (כוון שאין כזה דבר מצבינו הפרטי בלי מצב העם), ואולי זה גם מה שאומר מרדכי לאסתר כאשר היא מסרבת ליטול חלק במאבק להצלת עם ישראל מפני גזירת המן הרשע.

"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזו רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו"

(אסתם, ד, יג-יד)

אולי עכשיו תנצלי, אבל אם זה תפקידך בעולם – אם בשביל זה הגעת למלכות – כדי שתוכלי להציל את עמ"י, ולא תעשי זאת הרי שאת תכלית קיומך איבדת, בגדת בשליחותך בעולם.