רקע:
הרבה פעמים אנו נתקלים בסיפורים על אנשים שמסרו את נפשם על דברים שלא תמיד גדולים ונשגבים בעיננו- הרבה פעמים ערך החיים נראה לנו הרבה יותר חשוב מכל ערך אחר.

מטרת הפעולה:
החניך יבין כי יש ערכים מעל ערך החיים, ולחזק ערכים אלה.

מהלך הפעולה:
שלב א'- ערכים
נפזר בין החניכים רשימה של ערכים ונבקש מהם לסדר אותם מהחשוב ביותר לפחות חשוב (נספח מספר 1)

שלב ב'- ערכה של מסירות נפש

נספר לחניכים את הסיפור על חנה ושבעת בניה.
לאחר מכן נעלה לפני החניכים את השאלה- האם אתם בתור הורים הייתם נוהגים כך?
על מנת לחזק את הקושי נקריא לחניכים את הקטע "חג חנוכה וקנאות דתית" (נספח מספר 2) המחדד את השאלה יותר.

לאחר הקראת הקטע נערוך דיון בין החניכים-

האם לדעתם הכותב (משה יהלום) צודק בדבריו – שערך החיים הוא הערך העליון ביותר או שיש דברים מעבר לערך זה החשובים יותר?
האם עם יכול להתקיים ללא מסירות נפש או שללא עמידה על עקרונותיו אין לו סיכוי להתקיים- אפילו במחיר החיים אין לו סיכוי להמשיך ולהתקיים?
האם מסירות נפש היא רק מוות על קידוש ה' או שמסירות נפש היא גם בחיים?

סיכום:
מסירות נפש היא למעשה הקרבה- לשים בצד את הצרכים האנוכיים שלנו למען משהו נשגב יותר. לא רק למות בשביל משהו חשוב אלא להקדיש את החיים למען העניין, גם במחיר כבר לפעמים.
כאשר שמיים את ערך החיים מעל כל ערך למעשה אנו מניחים את ה-אני מעל כולם- הצרכים האנוכיים הפרטיים מעל צרכי הכלל ובכלל. זוהי גישה המנוגדת לתורה. ברור שערך החיים הוא חשוב הרי כתוב "וחי בהם"! אף עקדת יצחק היא דוגמא לכך שהקב"ה אינו רוצה שנקריב את בניו על המזבח, אל הוא רוצה בנכונות שלנו לתת את עצמנו, להקריב בשביל אמונה. אחרת- "אם אין לך משהו שאתה מוכן למות למענו, למה לך לחיות למענו?"
כשאנו מדברים על מסירות נפש איננו מדברים רק על למות אלא בלמסור את כל כוחות נפשנו לעיתים, להניח בצד את צרכנו האנוכיים למען משהו נשגב יותר. רק חיים עם ערך שמוכנים למות למענם הם חיים.


נספח מספר 1:
(ניתן למצוא נספח זה בתור כרטיסיות בחוברת כסלו טבת התשס"ג)
החיים, עם ישראל, ארץ ישראל, המשפחה, תורה ואמונה, חברות, קליטת עליה, עזרה לזולת, ישוב ארץ ישראל, אהבה

נספח מספר 2:

חג חנוכה וקנאות דתית

משה יהלום (מתוך מעריב לנוער)

אחרי שאתם מקנחים את השומן שנותר בזוית פיותיכם מזלילת סופגניות עסיסיות ומתוקות, אחרי שאתם מדליקים נרות צבעוניים, אחרי שאתם מסיימים להמר בסביבונים ומצפים ל"נס גדול" - אולי יהיה לכם קצת ראש כדאי לחשוב על המסרים שחג החנוכה מעביר. כמו, למשל, סיפורה המחריד של חנה, ששיכלה את שבעת בניה על "קידוש השם". על פי הסיפור- חנה, אם יהודיה מסורה, אף עודדה את בנה הקטן למות ובלבד שלא ישתחווה לפסל.
לנו קשה להבין את חנה. בדור הפרגמאטי של היום היינו אומרים, שלא היה קורה דבר אם שבעת הבנים היו משתחווים לפסל (או למאה פסלים, או לאלף), מצילים בכך את חייהם ואח"כ חוזרים להיות יהודים טובים.
וגם לא חשוב אם הסיפור על חנה ושבעת בניה נכון. חשובה העובדה שבמשך דורות חי עם ישראל על מסורת של הקרבה למען "קידוש השם". זה החל אצל אברהם שהיה מוכן להקריב את בנו- יחידו, רק משום שהאלוקים "אומר לו כך". זה קרה ליפתח, ששחט את ביתו רק משום שנדר איזה נדר אדיוטי. זה קרה למגני מצדה, שהתאבדו ובלבד שלא יפלו בשבי הרומים וזה נמשך כל ימי הביניים.
האינקוויזיציה, למשל, שלא כמו הנאצים, אפשרה ליהודים להציל את חייהם אם יתנצרו, אך היהודים סרבו. הם דחו את ברירת ההתנצרות, והעדיפו למות ולא להמיר את דתם אפילו למראית עין. אך מעטים נהיו אנוסים.
היום נראית לנו הקנאות היהודית- לאומית מטופשת בפרשנותה הסוחפת בגרסת חנה ושבעת בניה. אנו לא מבינים את אליהו (ששחט עשרות כהני בעל, רק משום שהשתייכו למפלגת- דת אחרת), כמו שאנו לא מבינים את התנהגותו של משה ברדתו מהר סיני (ושלח את הלווים להרוג אנשים שעבדו את עגל הזהב), כמו שאיננו מקבלים את אכזריותו של חומייני (שגזר דין מוות על סלמאן רושדי, רק משום שרושדי חבר ספר מין מעורר מחלוקת על מוחמד), כמו שאיננו מסוגלים להבין את חנה שסיפורה הוא אולי שיא השיאים של הפנאטיות הדתית לדורותיה.
רבנים שרצינו לשאול מה הם חושבים היום על מעשיה של חנה ושבעת בניה- לא השיבו. עניין אותנו אם גם היום היו מעיזים למוות ולא להמיר את הדת. פסיכולוג והיסטוריון דווקא דיברו ברצון. יצאנו לשטח לברר מה אתם הייתם עושים במקום בניה שם חנה.