הנה תמו יום קרב וערבו / נתן אלתרמן

הנה תמו יום קרב וערבו

המלא זעקת מנוסה,

עת המלך נפל על חרבו

וגלבוע לבש תבוסה.

ובארץ, עד שחר קם,

לא נדמו פרסות הרץ

ונחירי רמכו בדם,

מבשרים כי הקרב נחרץ.

הנה תמו יום קרב וערבו,

והמלך נפל על חרבו.

בהבריק על הרים אור יום

בא הרץ אל מפתן אמו

ובנפלו לרגליה דום

את רגליה כסה דמו.

את רגליה כסה שני

ויהיה העפר שדה-קרב

ובדברה אליו: "קומה בני"

מני דמע חשכו עיניו.

ויספר לה יום קרב וערבו -

איך המלך נפל על חרבו.

אז אמרה לו לנער: דם

את רגלי אמהות יכס,

אבל שבע יקום העם,

אם עלי אדמתו יובס.

את המלך פקד הדין,

אך יורש לו יקום עד עת,

כי עלי אדמתו השעין

את חרבו שעליה מת.

כה דברה וקולה הרעיד,

ויהי כן, וישמע דוד.

חודש אב, כידוע הוא אמביוולנטי: מחד משנכנס אב ממעטין בשמחה, ומאידך על פי המסורת,זהו גם החודש שבו יתגלה משיח לעיני ישראל. אקווה שבמיוחד חודש אב הנוכחי,יהיה פתח לביאת גואל

המלך שאול

כידוע, הלכה פסוקה היא מאת הרמב"ם שאסור לאדם לאבד עצמו לדעת שנאמר "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (בראשית ט, ה) - זה ההורג עצמו. וכמובן מיד עולה הקושיה, אם כן, כיצד שאול המלך נפל על חרבו כפי שמובא בשיר? מתרץ הרש"ל (רבי שלמה לוריא) שני תירוצים:

א. חשש שמא מתוך הצער על מותו של מלך בידי רוצח, יכנסו לקרב חסר סיכוי וימותו רבבות אנשים מתוך ניסיון לנקום את מותו.

ב. החשש ש"משיח ה'" יפול להתעללות מצד ערלים.

למרות שאין ספק שהמלך הוא מייצגו של העם, נדמה שישנה תגובה לא פרופורציונלית מצד הלוחמים "עת המלך נפל על חרבו, וגלבוע לבש תבוסה".

אם שאול חשש שבמותו יגררו לתגובה של נקמה, הרי מותו מחליש את כוחם, ורוח פחד "לבשה את הגלבוע", הלוחמים אומנם ראו בו סמל רב-עוצמה לחוסנו של העם, אך לא השכילו להבחין שהמלך הוא שלוחו של הקב"ה, לא פחות משהוא שליח של העם, ולכן המלחמה איננה תמה עם מותו של המלך, שהרי "רווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר".

הרץ

הרץ מגיב הפוך מן המקובל במצבים כאלה, במקום לעודד את אמו של שאול, הוא זה הכורע תחת הצער. גם השימוש בביטוי 'נפל דום' רומז לביקורת מצד המחבר, שהרי בדרך כלל הביטוי לעוצמה חיילית הוא בפקודה "עמד דום" ,ואילו פה החייל מפגין חולשה.

הרץ טובל לא בדמו שלו בלבד, אלא אף בדמו של המלך, "וכשאת רגליה כיסה דמו", הכוונה לדמו של בנה, שהרי בהמשך נאמר, "דם את רגלי אמהות יכס", העפר הופך לשדה קרב, גם מכיוון שהרץ נפל ארצה, אך גם מכיוון שהרץ איננו יודע כיצד להתאושש מן מות המלך, שמסמל עבורו את קץ המלחמה, וכל מקום נדמה עבור הרץ כזירת קרב.

האמא

לכאורה,היינו מצפים שהאמא תהיה חבולה ומיוסרת מן הידיעה, אך למעשה ברור שזה אינו כך, שהרי על מנת לגדל מלך שינהיג את ישראל, נחוצה תודעה גדולה של שליחות והקרבה.

לכן בהסתכלות שנייה, אין זה מפתיע שהיא מגלה חוסן. ניתן לראות שהיא אף מביעה ביקורת כלפי הרץ שהופך להיות "נער" עבורה ('אז תאמר אל הנער'), ניתן גם לראות שהיא איננה מעוניינת לשקוע ביגון, ולכן בשיר לא מסופר שהיא מבקשת מן הרץ לדבר על הקרב, ואיך נפל בנה, אלא הרץ הוא המספר מיוזמתו את עלילות הקרב ונפילת בנה.

הבית האחרון הוא הבית המעניין. האמא איננה מכונה נטולת רגשות "שהרי קולה הרעיד", ובוודאי שבסתר היא תתייפח על בנה,שהרי היא אהבה אותו מאוד, ולכן קולה מרעיד,ש הרי היא כואבת מאוד את מות בנה, אך כלפי חוץ היא מפגינה שליטה עצמית, ומבינה שבנה, עם כל אהבתו אליו, הוא שלוחו של מקום, ואם נידון תפקידו להסתיים, אזי כך יקרה. היא מבינה שיותר משהיה בנה שלה, הוא היה מלך, ולכן הדאגה הנתונה כרגע, לא צריכה להיות "האני הפרטי" אלא כלל ישראל ולכן "כה דברה" על אף כאבה ויסוריה.

ויהי רצון שלא נצטרך לעמוד בנסיונות מעין אלו.