כיבוד הורים כשאבא מתנהג באכזריות

שאלה

שלום כבוד הרב,

גדלתי במשפחה לא דתיה עם אח שחזר בתשובה וכיום אברך, ועוד שלוש אחיות,

לאבא ואמא באמת טובי לב.

אמא שלי היא עקרת בית שמתאמצת עבור כל ילדיה ואבי עבד קשה מאוד ונתן לנו כל שביכולתו לתת. מעולם לא נעשנו ומעולם לא החסירו מאיתנו דבר.

עם זאת, היתה להם ועודנה, מערכת יחסים קשה מאוד.

אבא שלי אדם של פעם, "שיח" בביתו, ומהבחינה הזו הילדות שלנו היתה קשה מאוד.

הוא היה צועק עליה מקלל אותה ומשפיל אותה ברמה הגרועה ביותר שניתן לתאר.

איומים וקללות הכי קיצוניים שיש. היינו יושבים כל חמשת הילדים סגורים בחדר ואוטמים אוזניים, בוכים ורועדים, עד שהטירוף שלו היה עובר.

הגיעה משטרה לביתנו מספיק פעמים, השכנים היו נכנסים, כל השכונה מכירה אותנו ואת אבי כאדם בעיתי וקשה מאוד.

כשגדלנו, הבנות, התחלנו לקבל ממנו את אותו היחס שאמא קיבלה . שליטה על כל צעד שלנו, איפה נעבוד, מה נעשה, מה נלבש, ואם משהו לא היה לרוחו קיבלנו קללות והשפלות.

אני ועוד שתי אחיותיי חותנו מהר מאוד, עם בחורים שיצאנו איתם, אך בלית ברירה.

הוא כפה עלינו ועל בני זוגנו להתחתן מהר.

אם היה יכול היה מוכר אותנו גם בחמור אילו יכל.

וכל אחת מאיתנו חטפה קללות סביב חתונתה וליד בני זוגה. בשבתות וחגים תמיד מישהי היתה השק חבטות קללות שלו והיתה יוצאת בבןשת פנים.

אחרי החתונה, נשלטנו היטב.

איפה נגור הוא קבע.

שתי אחיותי נשארו לגור ליד הורי, ובחיי שתיהן הוא התערב עד אין קץ. שתיהן התגרשו.

אך אני,

היחידה שלא התכופפה מעולם.

חסרתי בתשובה בגיל 17 ועזבתי את הבית למדרשה,

כשהגיע זמן השידוכים בגיל 21, נלחצתי וחזרתי לבית הורי. בשנה הזו קצת סטיתי מהדרך, אך כשהכרתי את בן זוגי, דתי עם כיפה סרוגה כעבור חצי שנה, הרגשתי שמצאתי את המקןם שלי, אך אבי כמובן התערב, קילל אותי שאני פרוצה (במילים קשות יותר וגסות) ועוד כל מיני קללות. עזבתי את הבית, עברתי לגור לבד, אך הלחץ לחתונה היה שם והתחתנתי.

במהלך השנים נמנעתי ממנו ולא נתתי לו לחדור לחיי כשם שעשתה עם שאר אחיי. אך בכל מעט אינטראקציה איתו בה לא כופפתי את הראש ולא הסכמתי לדרישותיו, כמו היכן בעלי ואני נגור, קוללתי, הושפלתי, והוא רמס אותי היטב במילותיו. עד לפני שבוע.

יצאנו לנופש משפחתי, אחיותי הוריי וילדינו, שם אבי החליט להתערב בחינוך ילדיי, ובכל צעד ושעל שעשיתי. בכל דבר! עד שהוא צרח וקילל אותי ליד כל הנופשים, ליד ילדיי.

משוגעת, חולת נפש.

והצעקות שלו הן קשות, הן נשמעות חזק עד שכמעט הזמינו משטרה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח משם.

ךקחתי את ילדי, מיהרתי לחדר, ארזתי הכל והתכוונתי ללכת. אך הוא הגיע עם אמי ואחותי, והתחיל לאיים עליי, למנוע ממני ללכת ולצרוח. הקללות שהילדים שלי שמעו...

האיום שיתן לי מכות

ובין לבין הוא התנצל, ביקש סליחה, ואז שוב קילל.

הצלחתי להגיע לאוטו, לעלות את הילדים,

הוא רץ אחריי וביקש סליחה, בכה, התחנן שאשאר, תוך כדי שהוא מאשים אותי שאני חיה על חשבונו. (אני לא.)

הפחד ממנו והאינסטינקט לברוח היו חזקים ופשוט נסעתי.

אחיותי אמרו שאני אשמה

שרק צעק עלי ויכולתי להעביר את זה

שאני חוצפנית שאני מעיזה להתנגד לו.

השכל הישר אומר לי שחייב להתנגד, שאסור להתכופף מולו.

בחצי שנה האחרונה בעלי ואני מתחזקים,

ואני נמצאת בסיטואציה של כיבוד הורים שאני לא יודעת מה נכון, צדקתי? לא צדקתי?

זה לא אדם לדבר איתו, זה לא אדם שאפשר לנהל איתו שיחה על ההתנהגות שלו, זה מי שהוא ואם לא מתכופפים לרצונו אין דרך אחרת להתמודד איתו.

בעלי אמר שטוב שהלכתי, שאסור שילדינו ילמדו שככה מותר לאדם להתנהג אלינו בקללות וצרחות לא משנה מי הוא.

ואני שואלת,

השם איתי כאן? השם כועס שלא מחלתי ונשארתי כי אבא התחנן?

אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו

תשובה