בזיכרון ישן על התחלה
חבוי לו גם הסוף
(תום פטרובר, "היהודים")
כל שנה, בקריאת פרשת בראשית, אני מרגישה כמו בסרט שערוך לא על פי רצף כרונולוגי. סרט שחושף את הסוף הרע של הסיפור כבר בתחילתו, ואז קופץ אחורה בזמן ומוביל את הצופה לאורך נתיב הייסורים והבחירות השגויות והעלילה הופכת לחשיפה איטית ועצובה של ה"איך הגענו לכאן". מסרטים כאלה אני יוצאת תמיד בתחושה של מועקה. כאילו זה שידעתי מראש - מעיד על כך שיכולתי למנוע ולא רציתי. ורציתי, באמת שרציתי - לפעמים עד כדי כך שממש דיברתי אל הגיבורים מהכורסא, והם לא רצו להקשיב והמשיכו בדרכם הרעה.
פרשת בראשית מגוללת שוב ושוב את סיפורי הטעויות, מונה את כל הצמתים שבהם האנושות עשתה פנייה שגויה. ובחיי, כשהנחש פונה אל חווה אני כל כך רוצה להחזיק לה את היד, לגלות מה יקרה אם. וכבר ה"אם" הופך ל"כש..." ואני נשארת עם תחושת ההחמצה. גם השנה היא אכלה. והוא אכל. והם אמרו דברים בשדה, ואז הוא הרג. וצאצאיהם השחיתו את הארץ ומילואו אותה חמס, ואז בנו מגדל בבל ואז...
בעצם, מה חדש. הרי זו אותה התחושה המלנכולית שמלווה את סיומו של חומש דברים. משה רבנו נואם את נאום הפרידה, וככל שהוא מתקרב לסופו - כך מתעצמת הרגשת הידיעה את הבלתי נמנע: אתם תחטאו. אתם תשאו בתוצאות. אתם תחוו אירועים נוראיים. איך אני יודע? כי אני פשוט יודע. מכיר אתכם - עם קשה עורף.
ועדיין, למרות הכל, משה מאמין (אמונה "אפרים קישונית" משהו, מתחשק לי לומר...) שלמרות ולמרות ולמרות - "בסוף יהיה טוב". עמו ישוב אל ארצו ואל אלוקיו. מותש, מרוט, מוכה, למוד סבל ולקח. אבל חי.
ואז שוב נברא העולם - מבראשית. ושוב אני מקווה שנחצה את צמתי ההכרעות בשלום, ושוב זה לא קורה - ועדיין - הפלא ופלא - אלוקים מוכן לאתחל את עולמו כל שנה מחדש מבלי להפוך אותו למים.
בתזמון על טבעי כמעט סיימתי בחול המועד סוכות את "אדם האחרון" - הספר השלישי בטרילוגיה האפוקליפטית של מרגרט אטווד. העולם השחית את דרכיו עד כדי כך שבא אל קיצו ב"מבול צחיח" שאינו אלא חיידק טורף המוחה את האנושות מעל פני האדמה. העולם מאותחל מחדש, ומתגוררים בו (לאו דווקא בסדר הזה): זן חדש של בני אדם, מספר ניצולים מהאנושות ה"קודמת" (יש טובים ויש רעים), וחיות תבוניות (תוצאה של משחקים בהנדסה גנטית שהניבו תוצאות מאתגרות בהחלט). הז'אנר אינו חדש, אבל מה שלפט אותי בספרה של אטווד זו האופטימיות "למרות הכל". שלא תטעו - היא ממש לא חסה על הקורא בתיאוריה. ועדיין - בתוך העולם המזוויע שבו איש בולע את רעהו לאו דווקא על דרך המשל - אטווד בוראת בני אדם ששומרים על צלם אנוש, מסתכנים זה למען זה, כורתים בריתות אהבה, וגם שופטים ומענישים את אלו שאיבדו את זכותם להיקרא "אדם". אלו האנשים שמביטים קדימה, ומקווים. הם לא יודעים למה - אבל בשם התקווה הם נאחזים בחיים וזה בזה. מתחזקים את מה שנשאר ומולידים דור המשך. למרות הכל.
אז אולי זה באמת ילדותי משהו לקוות כל שנה מחדש שחווה ואדם יבחרו אחרת, ושקין יחבק את הבל בשדה ויגיד "ניצחת, אח קטן", שאברהם לא יעקוד את בנו, שפרעה ישחרר את בני ישראל ושהם, בתורם, לא יעבדו אלוהים אחרים...
אבל עצם התקווה הלא מציאותית לכונן עולם טוב, האמונה שבכל שנה (בכל רגע בעצם) ניתנת הזדמנות חדשה - היא זו שמחזיקה אותנו בחיים. כי בלעדיה הכל יהפוך לסרט עם סוף רע ידוע מראש. האמונה ב"עולם טוב יותר" היא מנגנון ההישרדות שלנו.
עולם טוב יותר הוא קודם כל עולם מוגן.
עולם שבו התמימות הילדית חובקת דובי הפרווה לא תיתקל בחיות אדם שמבצעים "וידוא הריגה" בזוג הורים. עולם שבו תלמיד כתה ב' לא אומר קדיש על אבא ואמא. ולא נמצא בסכנת מוות בביתו, במיטתו, בטיול משפחתי.
עולם שבו נערה שאיבדה שליטה והשתכרה עד כדי סיכון עצמי לא תיאנס על ידי חבורת שיכורים שאיבדו גבולות. ואם חלילה זה יקרה - שיהיו סביבה בני אדם שלא יפיצו את חרפתה, אלא יעצרו את הזוועה.
עולם שבו יעשו "שיימינג" לפושעים ולא ישתיקו קורבנות.
הייתי מוסיפה גם שאני מקווה לעולם שוויוני ונטול שפיכות דמים וסבל מכל סוג שהוא, אבל זו כנראה כבר תקווה לא מציאותית.