יום אחד תהיה מאסטר שף

1.

זה קרה פעם אחת, לא מזמן, שישבנו אני ושמעון ללמוד גמרא בחברותא, בביתו. למזלי, לא הספקתי לשנוא את האחרונה בעקבות בחינות הבגרות וגם שמעון לא - אז אנחנו מוצאים מזור לנפשנו ההומה בעומק דפיה.

טוב, יפה, אנחנו לומדים, לומדים, ובסופו של יום, כמו שאומר המורה שלי לקולנוע, צריך לאכול משהו. אז גם אכלנו. שמעון הכין, כי אני רווק ואין לי מושג אין מקפיצים חביתה במחבת. בפעם האחרונה שניסיתי לעשות זאת, זה היה באזור הכרמל. תראו מה קרה שם. לא נוגע במחבתות עד שאעבור קורס מסודר אצל תום פראנץ', לכל הפחות.

בינתיים הספקתי לראיין אותו ל'עולם קטן', בהמשך אני הולך להוציא ממנו קורס מזורז, בשם העיתונות. לא יתכן שאתחזק קריירה כפולה; גם רווק וגם לא יודע לבשל. אויה.

2.

שמעון לקח פיקוד על המטבח, הכין חביתות, ויצא לו לא רע. (ואם אהיה כנה ומפרגן, אז יצא לו ממש פצצה. הנה, אמרתי את זה).

סיפרתי לשמעון שברגעים בהם אני מחליט בכל זאת להתעלם מאסון הכרמל, אני נוהג לעשות חביתה מקושקשת, בהפתעה. שזה אומר, ובכן, שאין אני מגלה לעצמי שמדובר בחביתה מקושקשת

ברגע הראשון של משימת הכנת החביתה. אני מההתחלה בעצם, בונה על 'ביצת עין' סימטרית. רק כשפיגוע לא מתוכנן מתרחש במחבת, אני מחליט שיהיה יותר טעים להכין דווקא חביתה רגילה.

המראה הפצוע של 'ביצת העין' מעודד אותי במהירות להפוך את משימת 'ביצת עין' למשימת 'חביתה רגילה' וכגבר איכותי שמטה את אוזנו לעידודים מעידודים שונים, אני מבצע את פעולות הסבת משימת 'עין' ל'רגילה' בהצלחה, לכמה רגעים קצרצרים. עד שאני מגלה את שוד ושבר או אוי ואבוי, אחד מהשניים, טובעים לי במרחבי המחבת. משהו לא ברור בצבע צהוב ולבנבן עושה לי פרצוף שרוף וגורם לי להחליט החלטה סופית, שבאמת, אבל באמת, מה שבא לי היום זו דווקא חביתה מקושקשת.

הידיים זזות במרץ על המחבת, כותשות את העיסה והרי לי חביתה מקושקשת מעשה ידיי להתפאר. עשיתי אותה בעצמי! הידד!

נו, ברור שזה היה מתוכנן מראש! מי עושה היום ביצה רגילה או עין, מה אנחנו ילדים? אנחנו אנשים של סטייל. ומה שהכי דומה לגורמה זה חביתה מקושקשת, בואו נודה. חוסר הסימטריות מראה על אמנות מודרנית כלשהי, זה ברור.

3.

כששמעון שמע את דרכי המשגשגת בהכנת חביתות הוא צחק והחליט לעשות את זה טוב יותר ממה שהוא יודע באמת. התוצאה: שעות ארוכות של צפיה מהנה בגבר איכותי המנסה להקפיץ משהו לא ברור בצבע צהוב.

תראה איך אני עושה את זה! התלהב שמעון, אבל לא יכולתי לענות לו. הייתי אדוק בתפילה זכה שאצא שבע היום מביתו ולא אצטרך לכתת את רגליי במרחבי הקופי סטופ הפתוח 24 שעות ומאכלס בתוכו את כל תושבי הדר גנים ומושב נחלים וחרף כך אוחז בתפריט לילה חסר חביתות (מכל סוג שהוא).

4.

בהמשך הערב אכלנו בשתיקה גמורה. שמעון הרס את ליבי לחלוטין ברגע שהבנתי שהוא יודע להכין אפילו מלאווח. להכין? כולה להניח אותו על המחבת ולהוריד בזמן. איך זה שאצלי הזיכרון הברור ממעשים כאלה מוריד את ליבי ארצה?

ריצה בהולה של אבי מחדר השינה באישון ליל ושאלת פיו: "נשרף משהו?" או מדויק יותר: "מה נשרף?" (ברור שנשרף הריח לא הותיר מקום לדמיון אחר) השאירו אותי בימים שלאחר מעשה, בוהה בחוף המטבח הבטוח מול צלחת גבינה לבנה ולחם אחיד. לכל היותר בישול קפה.

'אבא, אתה רוצה שאכין לך קפה?', אני מציע לו כל אימת שאני רואה אותו בטווח כלשהו. לפחות במה שאני יודע להתעסק, אני מציע את שירותיי לקהל.

5.

כששמעון קלט שאני שותק הוא שאל מה אתה שותק 'פתאום'. 'פתאום?!' תמהתי, אני שותק כבר עשר דקות, טענתי להגנתי.

כן, אבל אצלך זה 'פתאום', כי בדרך כלל אתה אומר משהו, טען שמעון להגנת שאלתו הראשונה.

טוב, תשמע שמעון, אמרתי. אין לי מושג למה אני מקבל חלישות הדעת שאתה מאסטר שף ואני - להזמין אספרסו בחנות נוחות בקושי יודע.

שטויות, אמר שמעון ולא יסף הסבר. פתאום הילד שלו, יאיר, נכנס למטבח. ופתאום הבנתי הכל. הרמתי את הראש והתבוננתי על זיו פניו של המלאווח השלם. עגול ויפה כל כך. איך, איך זה מצליח לשמעון? פשוט מאוד.

הקריירה כרווק נגמרת בעסקת חבילה בה אתה מקבל אשיה ויכולות כלשהן לבשל או לכל הפחות להקפיץ מלאווחים. עסקת חבילה מושלמת איתה אתה מצליח לברוא מלאווחים עגולים וביצות עין סימטריות. תרצה או לא תרצה. זה לא ששמעון נולד לבשל, זה הקטע שהוא נשוי ולא נותרה לו ברירה אחרת.

פינת הססטוס: תמונת חביתה, סוף סוף כמו כל התמונות של האנשים השבעים בפייסבוק.

מצב הלב: נדב, תרגע, שב. יום אחד תהיה מאסטר שף

להזמנת הופעות מוזיקה או הרצאות של נדב גלעד:

gilinada@gmail.com או 'נדב גלעד' בפייסבוק.