חדשות כיפה

"תינוק מושלם, וללא רוח חיים. החדר דמה לאולם שנערך לחתונה והוסב לבית לוויות"

"לא מספיק מבינים כמה אנחנו נקשרות לתינוק שבתוכנו, כמה הוא מוחשי עבורנו, כמה תכננו, וחלמנו, וחשבנו על שמות, ולמי הוא יהיה דומה, וכמה באמת מדובר בלאבד ילד". טור מיוחד של אורנה דן לחודש המודעות ללידות שקטות

לידה שקטה

צילום: shutterstock

היינו צריכים לחגוג לו עכשיו בר מצווה,
לתינוק של אחותי.
אבל הוא נולד יפה, מושלם, שמנמן (3,800 ק"ג) - וללא רוח חיים.

מהלך ההריון היה תקין, שגרתי ומשעמם. הריון מס' 8 של אחותי היקרה. בדיוק הייתי אז בשלב הקליניקה של לימודי הרייקי, והיא התנדבה לבוא לקבל טיפולים. אחרי הטיפול הראשון אמרה לי שזה גרם לה להתחבר לתינוק, וכך המשכתי ללוות את ההיריון. 

חופשת פסח. אחותי ההרפתקנית מטיילת במדבר יהודה, שוברת את היד. מגיעה אלי ואני מציירת לה על הגבס וכותבת עליו: "ביד חזקה ובזרוע נטויה", אני מראה לה את המפה החדשה שקניתי לליל הסדר, ומתייעצת איתה על עיצובים. היא אומרת שהרגישה כאב קל בצד, שהזכיר לה כאב שהיה לה בהריון אחר, שהתברר כהתחלה של היפרדות שליה. אני אומרת לה, את כבר בירושלים, לכי להיבדק, אבל היא לא מודאגת, ואולי גם אני באותם ימים לא מספיק יודעת, לא מספיק החלטית ונחרצת, ומכבדת את רצונה. אנחנו מתווכחות מה הצד היפה יותר של הבד שקניתי, ונפרדות, היא חוזרת לביתה שבשומרון, ואני לסידור הבית. נגר צריך להגיע מחר להתקין את המיטות שתכננו יחד איתו, שיאפשרו לאכלס 4 ילדים בחדר.

שעות אחר הצהריים עם אויר נהדר של תחילת האביב. בבוקר היא מתקשרת שהיא בדרך לחדר לידה ושאגיע. אני מכירה אותה, היא יולדת בשניות, מגיעה לחדר לידה, ולא מספיקה אפילו להחליף בגדים. ואני בדרך כלל מגיעה אליה ומוצאת את התינוק בזרועותיה, וכל שנותר לי זה לחמם את כפות רגליה הקפואות. אז אני מארגנת תיק בזריזות, שיא הבלגן בבית, נפרדת בנשיקות מהילדים, ומבקשת מהחברות בפורום לשלוח אנרגיות ותפילות ליולדת.

כשאני מגיעה, גיסי מחכה לי מחוץ לדלת, ואומר בלשונו המסתורית "יש התפתחויות". מה? "לא מוצאים דופק" ואני עדיין מקווה: "אז למה לא מנתחים?" אלוהים, אני יושבת מול הדלת הסגורה, מסרבת להבין שלא מנתחים כי אין מה להציל. 

אני נכנסת לחדר הלידה, אחותי שבורת היד והלב, עם צירים חזקים, צריכה עכשיו ללדת, ואין כוחות. אין. הדימום המסיבי לא מאפשר אפידורל כמו שצריך, אז היא מרגישה את הכאבים, ואין מוטיבציה, ופיזית גם אין כוחות. תלחצי אומרים לה, ואני אומרת לה "תגייסי את כל הכוחות", והיא אומרת "אני לוחצת וזה לא עוזר".

אני מנסה להשקיט את ההמולה. מתקרבת אליה, מתבוננת בעיניה התכולות, היבשות, "שרי", אני פונה לאחותי, "את מוכנה להיפרד ממנו עכשיו? את מוכנה לשחרר אותו מגופך ולהיפרד?" לוקח עוד קצת זמן ועוד גיוס כוחות, מסתבר שהחמוד הזה במצג עכוז (גם את זה איש לא ידע, היא לא עשתה אולטרסאונד בהריון הזה) והלידה יותר קשה. אחרי מאמצים שלה ושל הצוות, יוצא לו הגוף השמנמן, ולבסוף הראש, והשליה יוצאת איתו, חבוקה בזרועותיו.

תינוק מושלם, שמנמן, וללא רוח חיים. החדר דמה לאולם שנערך לחתונה והוסב לבית לוויות. התינוק בעריסה, מכוסה בחיתול בד. אני פורשת לשירותים כדי לבכות, שהרי אני בתפקיד וצריכה לעודד ולהיות חזקה. אבל אחותי קולטת אותי "תבכי, תבכי, את בוכה גם בשבילי". מהחדרים הסמוכים עולים פרצי בכי של תינוקות חיים שנולדו זה עתה, ואני מנסה לגונן עליה מקולות החיים, מוציאה את הרמקולים שלי, ומשמיעה מוזיקה אחרת. 

איך, איך, אני שואלת את אלוקים, איך נתת לאישה הזאת לעבור תשעה חודשים מלאים, בטנה הלכה והתעגלה, התינוק התפתח בצורה מושלמת ברחם, ובשעה אחת, הכל מתהפך. איך.

אמא שלי מגיעה לבקר. מוסרת לאחותי דרישת שלום מבנות משפחה שכבר התעדכנו ומוסיפה "אני אחסוך לך את מה שהן ביקשו למסור לך". כן, אמא שלי גם עברה לידה שקטה, ושנאה את כל מי שניסה לנחם אותה בארבעת ילדיה החיים ושאר נסיונות מיותרים לנחם. ילד הוא לא נחמה לילד אחר.

אנשים לא מספיק מבינים שאכן מדובר בילד שמת. מת לך בבטן שבועיים לפני הלידה, או מת בדרך לחדר לידה. זה לא "אופס, היה הריון ועכשיו אין, חזל"ש". לא מספיק מבינים כמה אנחנו נקשרות לתינוק שבתוכנו, כמה הוא מוחשי עבורנו, כמה תכננו, וחלמנו, וחשבנו על שמות, ועל התקופה שבה ייוולד, ולמי הוא יהיה דומה, ואיך הוא ישתלב בבית עם האחים שלו, וכמה באמת מדובר בלאבד ילד.

אני נשארת עוד כמה שעות עם אחותי, בנה הגדול מגיע, ואני מרגישה צורך לצאת מחדר המוות הזה, ולנשום אויר בחוץ. אני נפרדת ממנה. יוצאת, השמים כחולים, משובצים בעננים קלים, שמש נעימה של אביב, ובלב שחור. מתיישבת במונית, ברדיו מתנגן שיר:"השמים לא בישרו על סערה" ואני מתחילה לבכות. לא יודעת מה הנהג חושב עלי, בטח הגיוני לו שאנשים יוצאים מבית חולים ויש להם סיבה לבכות. מגיעה הביתה לחיבוקים מנחמים של הילדים, ולהנהון מבין בעיניים הטובות של הנגר, גם הוא אבא ל -7  ילדים, ומי יודע אם מכיר סיפור כזה מקרוב.

בלילה שאחרי, ב- 1 בלילה, אני מקבלת טלפון משלומית, אחותי הקטנה יותר, שאבוא ללוות אותה בלידה. לא מאמינה שמכניסים אותנו לאותו חדר בדיוק, והקטנה, כמו תמיד, שתי לחיצות, יולדת את הבת, שתקרא לה "תחיה". גם היא חוותה בעבר אבדן דומה. ושרי, המאושפזת במסדרון הסמוך, ביקשה להתנחם בלידת אחייניתה, ולבקשתה, אני מסיעה אותה בכסא גלגלים לחדר הלידה. היא מתקשה להאמין שזה אותו חדר. והמוזיקה... 

לבסוף אנחנו נפרדות, שלומית והתינוקת עוברים למחלקה, ואני חוזרת להיות עם שרי, בחדר האשפוז הריק, ריק מיולדות נוספות, מאורחים, ריק ממתנות, ומבלונים. שרי נכנסת למיטה. ומבקשת רייקי כדי להירדם. אני מניחה את ידיי מעל פניה, מבקשת להרגיע את הגוף והנפש הדואבים. היא עוצמת עיניים, ולראשונה מאז הלידה, אני רואה דמעות מתגלגלות מריסיה על הלחיים, מרטיבות את פניה ואת המצעים. חשבה שביקשה להירדם, אבל הגוף שלה ביקש לבכות. 

השבועות הבאים לא היו קלים. חול המועד, כל המשפחה תכננה להיפגש ביער המלאכים, והיא מנסה לשדר עסקים כרגיל. כמובן במנוחה, אבל מעדיפה את המשפוחה והיער על פני שכיבה במיטה ובריק. בעלה והילדים "מארגנים את הבית" לחזרתה. כלומר, מעלימים את כורסת ההנקה שהכינו, ואת כל הבגדים והציוד לתינוק. 

לחזור לישוב ולהיפגש שוב ושוב עם אנשים שאומרים "מגיע לך מזל טוב?" ולהתחיל להסביר מחדש... "מגיע לי ניחומים." להרגיש את החוסר של כל הנמנעים מביקורים, ממבוכה, מבלבול, טוב שיש גבס ויד שצריך לעשות לה פיזיותרפיה וללכת לבדיקות ולהעמיד פנים שזה מה שמעסיק אותה. 
אם יש לך חברה שילדה תינוק מת, לא תוכלו לצאת עם נוסחה מנצחת. יש כאלה שרוצות ביקורים, וכאלה שלא. כאלה שרוצות שינחמו אותן, וכאלה שמעדיפות שלא ידברו איתן בכלל. 

לעולם לא תוכלי לדעת. אם תביאי מתנה, אולי היא תתעצבן עליך, או תודה לך. ואם לא תביאי, אולי היא תכעס שאת החלטת שהיא לא ראויה למתנה. גששי בעדינות, וזכרי שמדובר בניחום אבלים, גם אם לא הוגדר כך הלכתית. נסי להלך על קצות האצבעות, ולבדוק במה אפשר לסייע, לנחם, לפנק, להאכיל, להכיל ולחבק.
 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר