במשך קיץ שלם עסקנו כאן ב'כיפה' בעולם הספר. רגע לפני שהפרויקט מגיע אל סיומו, ישבנו לשוחח עם הסופרים נדב נוה, חיים אקשטיין, ונתנאל ובתאל אפשטיין, כדי ללמוד מהם על הדרך שעברו מרגע שעלה במוחם הרעיון, תהליכי הכתיבה שעברו, וההוצאה לאור, וגם, קיבלנו מהם כמה עצות זהב, עבור החולמים לכתוב ספר בעצמם בעתיד הקרוב, או הרחוק.
נדב נוה - 35, נשוי+3 בימאי, צלם, ועורך וידאו
ספרים: החיים על פי ינון, החיים על פי ינון- הכוכב הבא.
איך זה התחיל: "כשהייתי בן עשרים התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, מנקודת מבט של ילד. היה לי מעניין גם מבחינת סגנון הכתיבה, וגם מבחינת התוכן. היה כיף להיכנס חזרה לעולם האסוציאציות של ילד, ולחזור באמצעות זה לכל מיני זיכרונות ילדות שהיו לי".
כיוונת למגירה או להוצאה לאור? "בספר הראשון הייתי מוכוון מהתחלה להוציא אותו לאור, מבלי שהיתה לי הוכחה אם אני יודע לכתוב או לא. פשוט מאוד רציתי שהוא ייצא. וכשהצעתי אותו לחברת ההוצאה הראשונה, קיבלתי סירוב, אם כי לא פסלו אותו על הסף, כך שאומנם הייתי מבואס, אבל לא התייאשתי. בפעם השנייה שפניתי להוצאה, כבר לקחו אותו, וזה שימח אותי מאוד".
היו חששות? "כן, היו חששות שאולי אני סתם משלה את עצמי, שאני לא באמת כותב טוב, ואני סתם מבזבז את הזמן, כי מאוד לא מעניין אותי לכתוב למגירה. אני כותב כדי שאנשים ייראו, ואני עוסק באומנות כדי שאנשים ייהנו מזה, ואם אני יוצר דברים ואף אחד לא רואה אותם, מבחינתי זה מפספס את המטרה של להגיע לאנשים. אבל לשמחתי מישהו האמין בזה".
מי הראשון שקרא אותו? "אם אני לא טועה, האדם הראשון שקרא את הספר הראשון שלי היה אחי התיאום -נועם. בתור ילדים, הוא היה ה'תולעת ספרים' מבינינו. למעשה, אני בקושי קראתי, הוא קרא הרבה יותר ממני, ובגלל זה אני סומך עליו מאוד בכל ענייני הכתיבה למיניהם".
מה היית משנה? "יש דקויות קטנות של מילה פה או שם, או ציור שהייתי משנה, אבל לא משהו משמעותי שאני מצטער עליו שעשיתי או לא עשיתי, בסך הכל אני מאוד שלם עם ספרים שלי. מה שכן, הייתי רוצה לקרוא הרבה יותר, גם בתור ילד, וגם בתור מבוגר. הייתי רוצה לכתוב יותר כדי להתמקצע בזה יותר, אבל לא תמיד זה מתאפשר, ואני מקווה שבעתיד אוכל לקרוא יותר סגנונות, ולכתוב בסגנונות שונים".
עצת זהב לכותבים צעירים: "דבר ראשון, אני ממליץ לכולם לקרוא הרבה, ולנסות לכתוב הרבה. גם בסגנונות שונים, ומנקודות מבט שונות, לדוגמה נקודת מבט של ילד, או בצורה של קומיקס..מי שרוצה להתמקצע בכתיבה, צריך לנסות ולכתוב עוד ועוד ועוד, עד שהוא יבין למה הוא מתחבר יותר.
ועצה נוספת, גם אם כתבתם ספר, ואתם מראים אותו לאנשים או שלחתם להוצאת ספרים ולא התקבלתם, או שאנשים לא אהבו, לא להתייאש. זה לא אומר שהם טועים, כי יכול להיות שזה באמת לא כל כך טוב, אבל חשוב להמשיך ולכתוב שוב, והפעם השנייה תהיה בוודאות טובה יותר, כי מי שמתאמץ, בסוף מצליח".
נדב נוה - "החיים על פי ינון"צילום: באדיבות המצולם
פרויקט הקיץ של כיפה בעיצומו! היכנסו, דרגו, ואולי תזכו במארז ספרים במתנה
חיים אקשטיין – סופר, עורך ספרים, אב לארבעה, תושב קדימה. נשוי לאפרת, עורכת לשון ומנקדת. מנהלים יחד את "האותיות הקטנות" - צוות כותבים ועורכים.
ספרים: "אוצר בשמים", ו"בלק הבלש", שותף בכתיבת "המסע לאתיופיה", "אביהם של ילדי ישראל" ועוד..
איך זה התחיל: "שום רעיון שלי לא הגדיר את עצמו בתור רעיון לספר הראשון. למשל, כרך השמיטה של 'אביהם של ילדי ישראל', היה הספר הראשון שהייתי חתום עליו, אבל הוא לא התחיל מרעיון שלי. 'בלק הבלש' היה אולי הרעיון הראשון שלי, אבל לא בתור ספר. הוא התחיל כסדרה ב"אותיות" במהלך השירות הצבאי שלי: מפקד הפלוגה ערך לנו תחקיר באמצע הלילה על תקלה צה"לית כלשהי, כמעט סגרנו שבת ומפקדים חטפו כלא וריתוק, אבל אני התלהבתי מהסצנה – וכמה ימים אחר כך, תוך כדי מטווחים, החלטתי שאני חייב לכתוב סיפור בלשי. כעבור שנים הוא הפך לספר.
'אוצר בשמים' – שמונה סיפורי חז"ל מלכותיים – היה ספר הילדים הראשון שכתבתי מתוך כוונה שהוא יהיה ספר. רציתי שלילדות שלי יהיה ספר על נסיכות, שלשם שינוי יש בו גם עלילה ולא רק נצנצים ואיורים של חדי קרן. עבדתי על הסיפורים אחד אחד – למדתי את הסיפור החז"לי המקורי, נכנסתי לדמויות שלו, הכנסתי דמויות לתוכו, ניסיתי אותו קודם כל על הילדות לפני השינה, ומשם המשכתי הלאה לספר".
כיוונת למגירה או להוצאה לאור? "לצערי איבדתי את היכולת לכתוב למגרה. מקווה שהיא תחזור אליי. קשה לי לכתוב סיפור בלי לדעת מה אני הולך לעשות איתו, לאיזו כתובת הוא פונה. מה שכן, רוב הכתובות אינן ספרים; זה יכול להיות סיפור בעיתון ילדים, סיפור חינמי שיפורסם באתר שלנו (יש לי לא מעט כאלה) או סיפור למשפחה בלבד. רק אם אני מכוון את עצמי לספר, ייצא מזה ספר. אני לא יכול לקחת כמה סיפורים שלי ולהפוך אותם אוטומטית לספר, צריך לחשוב המון על הסדר, על האחידות, מה בפנים ומה בחוץ, מה הקו הכללי. אחרי שיש לי תבנית כללית לספר, אני יכול ליצוק לתוכה סיפורים שכתבתי בהקשרים אחרים".
היו חששות? "תמיד יש לי חשש שלא ירצו את הספר. כשמדובר בספרי ילדים, החשש הוא בעיקר שילדים לא יאהבו אותו, לא יתחברו, לא ייהנו, אולי אפילו יפחדו מסיבה כלשהי. יש ספרים ברמת סיכון גבוהה יותר – כמו 'המסע לאתיופיה', שעבדתי עליו עם יוסי ורותי טורצקי ואלחנן בן אורי, שבו חששתי מאוד לפגוע בהיסטוריה, או חלילה באנשים. בסופו של דבר החשש הזה פיתח בנו המון זהירות, עדינות והתחשבות, כך שב"ה עמדתי במשימה. נראה לי.
אוצר בשמייםצילום: חיים אקשטיין
לפרויקט הספרים של כיפה, היכנסו
מי הראשון שקרא אותו? "אם מחשיבים את אישתי אפרת, שהיא עורכת הלשון והמנקדת של כל הספרים שלי, אז ברור שהיא הראשונה לקרוא כל דבר שיוצא לי מהמקלדת. אבל היא לא באמת נחשבת, גם כי היא לא 'קוראת', אלא שותפה מלאה שלי ביצירה, וגם כי סיפור ילדים שלי אינו שלם לפני שהוא עובר ניקוד. כך שרק אחרי עבודה של אפרת, אפשר לקרוא את הסיפור. אז למעשה, הילדות שלי הן הקוראות הראשונות. אם כי גם הילדות הן שותפות ביצירה מבחינתי, הגדולה שבהן כבר עושה לי הגהות לספרים ומוצאת טעויות".
מה היית משנה? "קורה שאני עובר על סיפורים שכתבתי, וחושב שמשפטים מסוימים (או סיפורים שלמים) היו יכולים להיכתב טוב יותר. אבל אין משהו שאני אוכל את עצמי עליו, או שהייתי חוזר בזמן בשביל לשנות אותו. יש בי צער קל על רעיונות שלי שעדיין לא הפכו לספרים".
עצת זהב לכותבים צעירים: "מעיניים של סופר, העצות שלי עלולות להישמע פסימיות, כי להוציא ספר זה תהליך ארוך ותובעני. אבל למזלי יש לי גם מבט של עורך ספרים. אפרת ואני פוגשים המון אנשים שהיה להם חלום להוציא ספר ילדים, והם הצליחו. לא כולם יצרו רבי-מכר מטורפים, אבל אצל רובם זאת ממילא לא הייתה המטרה. מי שעובר תהליך בליווי של אנשי מקצוע, שמבינים אותו ואת הכתיבה שלו, יוכל להפוך את הרעיונות שלו לספרים. בנוסף חשוב לי לומר, שהבחירה של ל'כיפה' לעסוק בתחום הספר, זאת עוד הוכחה שספרים - ובייחוד ספרי ילדים - לא הולכים להיעלם מהנוף. מסכים, נגיפים, כל אלה באים והולכים, ואנחנו עדיין שומרים אמונים לספר. בעיניי זה מדהים".
חיים ואפרת אקשטייןצילום: יעל האיתן
נתנאל (34) ובת-אל (32) אפשטיין, זוג נשוי + 6 ילדים, גרים במעלה חבר בהר חברון, כותבי ומאיירי ספרי קומיקס, עוסקים באנימציה ואומנות באופן כללי. משתמשים בכלים החזותיים והיצירתיים האהובים עליהם, כדי להנגיש תכנים פנימיים ומעוררי השראה, מתוך תורת ישראל, על שלל גווניה.
ספרים: "זכינו, בחסדי ה', לכתוב כעשרים וחמישה ספרים עד היום שיצאו לאור, ביניהם את סדרת "הגיע הזמן" בת תשעת הכרכים מבית "ראש יהודי", סדרת "אביהם של ילדי ישראל", עם שישה כרכים, על הרב מרדכי אליהו זצ"ל, סדרת "מאורי האש" הכוללת ארבעה כרכים, על חייהם של גדולי מייסדי החסידות, טרילוגיית "הדרך הארוכה קצרה" (הכרך השלישי אמור לצאת מהדפוס בימים הקרובים) על ספר התניא של האדמו"ר הזקן, ועוד.. "
איך זה התחיל: נתנאל: "כתיבת ספרי קומיקס תמיד הייתה חלום חיי, מאז שגדלתי על ספרי הקומיקס של אסטריקס וטינטין, וקומיקסים אירופאים אחרים, שאותם הערצתי מאוד. מאז שהייתי נער, כתבתי טיוטות לסדרת הקומיקס הגדולה שלי, שהייתה נטולת כל סממן יהודי כלשהו, כדי שהיהדות שבה לא תפריע לי להגיע לפסגת ההצלחה העולמית שכל כך רציתי, אך כשחבר יקר שלנו נרצח בפיגוע כשהייתי בן שש עשרה, חבר שהקדיש את כל חייו לחיזוק הרוח היהודית בקרב הנוער, שיניתי כיוון והחלטתי להקדיש את הכתיבה והציור שלי למטרה הקדושה והיקרה הזאת.
הספר הראשון היה ביוזמת ישראל זעירא - יו"ר 'ראש יהודי' שביקש סדרת ספרי קומיקס בנושא החגים, ואחרי חודשים ארוכים של אפס רעיונות ותפילות רבות, כל העלילה והדמויות של הספר הראשון של סדרת 'הגיע הזמן' הופיעו לי על הדף בחצי שעה של פתיחת שערים (נס שלא חזר על עצמו מאז)".
בת-אל: "הכתיבה והאיור הם בעיקר התחום של נתנאל, אני עוזרת בצביעה, בעריכת המלל, סגירות טכניות וכמובן חשיבה משותפת על התכנים והעלילה".
כיוונתם למגירה או להוצאה לאור? "הספר הראשון היה, כאמור, יוזמה של המוציא לאור. ולמעשה, כל הספרים שלנו עד כה הם כאלה".
חלק מספריהם של בתאל ונתנאל אפשטייןצילום: יחצ בית אל
היו חששות? בתאל:"תמיד יש ענן כזה שמרחף מעל כל כתיבה, שהדברים לא יובנו או יוצאו מהקשרם, או ירגיזו ויכעיסו אנשים. בפרט שאנחנו מביאים רעיונות גבוהים בכלים פשוטים. אנחנו משתדלים לא לפחד לומר את האמת שאותה אנחנו מייצגים. אנחנו מתפללים שהדברים ייכנסו ללבבות נכון, וברוך ה', לרוב זה קורה. עוד תחושה שהייתה בשנים הראשונות הייתה שאף אחד לא רואה ולא קורא את הספרים שלנו. לא קיבלנו שום תגובה במשך שנים, וחשבנו שכל עמלנו הולך לריק בעצם. ואז בבת אחת, הוסר הלוט, וגילינו שבעצם הספרים מגיעים רחוק ועושים הרבה טוב ברוך ה'. אם כי בכל ספר מחדש יש את החשש שהספר הזה לא יצליח.. תפילה זו הדרך שלנו להתמודד עם החששות האלה".
מי הראשון שקרא אותו? נתנאל: "שחר פרידמן, העורך והמגיה של 'ראש יהודי'. סך הכל הוא פירגן לנו וזה עזר לנו מאוד, ואנחנו מאוד מודים לו על כך, כמו גם על הביקורת הבונה שעזר לנו להינצל מ'מוקשים' שלא שמנו לב אליהם, ושיפרנו בכך את היצירה".
מה הייתם משנים? בתאל: "זה מעניין, כי הכתיבה נובעת מעולמנו הפנימי. כמו שכשמסתכלים לאחור על תמונות מהעבר וחושבים 'אוי, ככה נראתי פעם'?, יש פה ושם נקודות בספרים הקודמים שלנו שהיו מאוד 'אנחנו' אז - בזמן הכתיבה, ועכשיו התבגרנו יותר, ואנחנו רואים דברים קצת אחרת. תמיד יש תחושה שאם הייתי מתחיל עכשיו מאפס, זה היה יכול להיות הרבה יותר טוב, אבל כמו שאומר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל 'הדיעבד שלנו זה הלכתחילה של הקב"ה' – כך ה' רצה, ואנחנו שמחים בכך".
עצת זהב לכותבים צעירים? בתאל: "דבר ראשון: תתפללו על זה! כל מה שהשגנו עד כה היה רק בכוח התפילה – התחלנו מאפס ממש, בלי שום קשרים ושום כספים ושום בטחון עצמי, והכל בא עד אלינו. תתפללו הרבה וחזק. זו ההשקעה הכי כדאית לכתיבת ספר ובכלל".
נתנאל: "תנו לכתיבה לזרום מבפנים בחופשיות, ורק אחרי זה תחזרו לערוך את זה. תנו לאחרים לקרוא ותקשיבו להערות שלהם, ואחר כך תחליטו מה מקובל עליכם ומה לא. ובאופן כללי, אם אתם מאמינים שיש לכם משהו טוב משלכם לתת לעם ישראל ולעולם, תנו לזה את כל האמון שלכם, ונסו להתעלם מכל תחושות הייאוש והפסימיות שצצות מאליהם. תנו להם לחשל אתכם וללטש בעזרתם את הרעיון שלכם, שיהיה עוד יותר טוב, אך לא לתת להם להשבית אתכם בשום אופן. תתפללו על השאיפות שלכם בלי סוף, והברכה שהיצירה שלכם ראויה לה - בוא תבוא בעזרת ה'".