אמונה בעת הזאת

בס"ד

שלום רב,

את צודקת בצפיה שלך שהאמונה תעצים ותחזק בזמנים קשים. אבל יש לך שגיאה בהבנת ההשפעה הנכונה של האמונה על המאמין.

אמונה לא אמורה להכהות רגשות קשים, להתעלם מאסונות כבדים או מאיומים מפחידים.

אמונה בהשגחה אינה סותרת רגשות קשים - להיפך, המציאות סביבנו משקפת את היחס של הקב"ה אלינו. אנחנו נדרשים להגיב ברגשות נכונים כלפי מה שעובר עלינו. התורה מבחינה היטב בין הצלחה וכישלון, בין ברכה וקללה, בין איום והבטחה. התורה מדריכה להתייחס לחיים בדיוק כמו שאת מתארת.

לשיטתך (השגויה) היינו אמורים לכאורה לקבל בשלוות נפש את המוות של היקרים לנו, אבל ההלכה מכוונת אותנו לאבלות עמוקה בפרידה מהמת: הלוויה, שבעה ושלושים.

התורה מספרת על יעקב אבינו שנבהל מפני עשיו הבא לקראתו והגיב בצורה טבעית ואנושית: "וירא ליעקב מאוד ויצר לו"... אין שום דופי באמונתו של יעקב. הוא מבין שכאשר הקב"ה מביא דברים קשים הוא מכוון אותנו לרגשות קשים, כדי לעורר אותנו לתשובה ותיקון.

אוי ואבוי למי שמקבל בשוויון נפש את האסון שהתרגש עלינו בשמחת תורה. על כך נאמר בתורה: (ויקרא כו כג): "ואם באלה לא תוסרו לי, והלכתם עמי קרי; והלכתי אף אני עמכם בקרי, והכיתי אתכם גם אני שבע על חטאתיכם" האסון הנורא נועד להבהיל ולהפחיד ולעורר לתשובה ותיקון.

מסכת שלימה, תענית, עוסקת בתגובה הנדרשת כלפי אסונות שבאים עלינו חס ושלום.

אם כך, מה כוחה של אמונה?

התשובה היא שהמאמין שיודע שהכל מאת ד', לעולם לא נופל לייאוש ודיכאון. כאן כוחה של אמונה. המאמין מבין שעליו להרגיש את הסבל ואת הרע, להגיב כלפיהם בדרך של תיקון ותשובה. המאמין יודע שהסבל והרע באים מאת ד' כדי לעורר, לכן הוא מתעורר, אבל בשונה מהכופר שעלול להגיע למסקנות של יאוש ודיכאון המאמין יודע שגם את הרע, את הסבל והאסון מכוונת יד ד' - לסבל ולרע יש תפקיד, הם מדודים ומכוונים מלמעלה, לכן צריך לקבלם באהבה אבל לא ליפול ולא להישבר אלא להגיב נכון ומתוך כך להתחזק.

את כל הרעיון הארוך שרשמתי כאן צמצמה המשנה לקביעה קצרה: "על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת."

מסבירה הגמרא: 'לא נצרכה לאלא לקבולינהו בשמחה'.

רש''י מבין שזו לא שמחה כמו בחתונה לכן הוא מסביר: 'לברך על מדת פורענות בלבב שלם'.

המסקנה היא שיש לברך ''ברוך דיין האמת'' בלב שלם. באמונה שלמה כי ''הכול מאיתו'', הכול מכוון מלמעלה, גם הדברים הטובים, וגם הדברים הפחות טובים.