שאלה
בחודש האחרון התחלתי לעשות מחקר על תעשיית הבשר בישראל וגיליתי דברים מזעזעים. אני לא משווה עכשיו בין החמלה של האדם כלפי יהודי, אוייב או כל אדם אחר, אני מדברת על חמלה בסיסית כלפי בעלי חיים המוזכרת במקומות רבים בתורה. הדרך שבה מגדלים את בע"ח במדינתנו עוברת את הגבול המוסרי. אפרוחי התרנגולים הזכרים בתעשיית הביצים מושלכים לפחי זבל, עד שמתים באיטיות ממעיכה וחנק, בחווה ממנה מיובא רוב הבשר הכשר בישראל תועדה שחיטה מזעזעת ורשלנית של פרה שהוציאו את איבריה מיד אחרי השחיטה בעודה בהכרה, את עגלי הפרות לוקחים מהן ולא נותנים להם את המזון שהם זקוקים לו ולכן נהיים חולים, לא נותנים להם מקום ללכת כמה צעדים כדי שיהיו שמנים ללא שרירים כדי שיהיה טעים לאדם, לאווזים דוחסים לגרונות כמויות אוכל במידה כה מוגזמת שמתקשים לנשום כי הכבד שלהם לוחץ על הריאות. כל זה רק קצה הקרחון.
קשה לי מאד להבין מה עומד מאחורי "לא תאכל גדי בחלב אימו" אם לא מסר חד וברור להזהר, על אף הרצון שלנו לאכול חיות, לדאוג שהדבר לא בא באכזריות כלפי בעלי החיים.
השאלה שלי היא- מדוע לא מתעסקים ב"לא תאכל גדי בחלב אימו" המוסרי ולא רק המעשי. מדוע מהגן מלמדים שצריך לאכול את הבשר והחלב בכלים נפרדים, ולחכות כך וכך שעות בינהים ולא מלמדים על היחס לבעלי החיים אותם אנו אוכלים? ומה תפקידנו בתור דתיים במאבק נגד תעשיית הבשר?
תשובה
לשואלת שלום רב.
אכן היהדות מלמדת אותנו שצער בעלי חיים הוא מדאוריתא, וזהו ערך חשוב. כך למשל מספרת הגמרא על רבי יהודה הנשיא שפעם ברח עגל מידי השוחט וגעה, ורבי אמר לו לך שהרי לכך נועדת. ולכן נגזר עליו משמים יסורים רבים, כאבי שיניים ששום תרופה לא עזרה. עד שפעם אחרי כמה שנים ראה את המשרתת מגרשת במטאטא גורים של עכברים והוא אמר לה לעזוב אותם כיון שגם להם מגיע לחיות, ואז נסלח לו והכאב עזב אותו. משמעות הסיפור היא שאכן מותר לאכול בשר אבל לא לראות בבע"ח כאילו נוצרו רק בשבילנו, ולהרגיש את הבעייתיות שיש בזה. וכן מחייבת ההלכה שמי שיש לו בע"ח, אסור לו לאכול עד שיתן קודם לחיה שבאחריותו לאכול.
צריך לזכור שאדם וחוה בגן עדן היו צמחונים. רק אחרי הגידוש מגן עדן הותר להם לאכול בשר. (אגב, רק אז ה' עשה להם בגדים מעור) ויש אומרים שגם לעתיד לבא, כשהעולם יגיע לשלמותו המוסרית בזמן של "וגר זאב עם כבש", תחזור האנושות להיות צמחונית. אבל כיום איננו צמחונים וצריך למצוא את האיזון הנכון.
יחד עם חשוב להבחין בין הלכה למוסר, בין הנורמות הרשמיות, המחייבות, שאינן משתנות, לבין הנורמות המוסריות, הערכיות. יש לנו הרבה ערכים שלא נכנסו להלכה, שלא הפכו להלכות מחייבות ספיציפיות. הן הושארו במכוון למוסר האנושי שבכל דור, בהתאם למצב הרוחני של הציבור ובהתאם להתפתחותו המוסרית. כך גם לגבי צער בעלי חיים. יש את הנורמות הבסיסיות המחייבות, למשל שחיטה והדוגמאות שהבאתי קודם, ומעבר לזה, זה משתנה בהתאם למצב לחברה לדור, ויש כאן מקום נרחב לנו כבני אדם לומר את דעתנו.
הכלל העקרוני הוא שמותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצרכיו, תוך התחשבות בערך של צער בעלי חיים. מהו האיזון בין הצורך לאכול, להתלבש, הצורך ללבוש ולהתקשט בדברים נאים, לבין צער בעלי חיים? זה נתון כאמור לדיון שמשתנה מדור לדור ומחברה לחברה. חלק מהדוגמאות שהבאת את ודאי צודקת, ועל חלקן אפשר להתוכח, אבל העיקרון של צעב"ח הוא אכן חשוב וצריך לחנך עליו, ונדמה לי מהמעט שאני מכיר שאכן עושים זאת.
אקוה שעניתי על שאלתך.
בברכה
אפי קיציס
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם