תורת החסידות

לפניך ציטוט מתוך "ליקוטי מוהר"ן", שהוא ספר מתורתו של ר' נחמן מברסלב, אותו כתב תלמידו ר' נתן מנמירוב. הקטע המצוטט הוא מ"ליקוטי מוהר"ן תניינא", "איה מקום כבודו", פרק י"ב:
עיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות... להסתכל בכל דבר שעושה שיהיה שם ה' יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו. רק (=אלא) אם יש בזה כבוד ה' יתברך- יעשה, ואם לאו (=אם אין בזה כבוד ה')- לאו (=אל יעשה את הדבר)... ואפילו כשנופל, חס ושלום, לספקות, ויש שנפילתו גדולה מאד מאד, רחמנא ליצלן, שנופל לספקות והרהורים... אף על פי כן, הנפילה והירידה היא תכלית העליה (הנפילה והירידה יכולות להביא עליה, כי הן "דוחפות" את האדם להתבוננות, הן גורמות צעקה ותפילה אל ה', ומתוך כך- התקרבות אל ה' יתברך)
ולפי בקשתך- ציטוט מתוך ספר "תניא" שחיברו האדמו"ר הזקן של חב"ד, ר' שניאור זלמן מליאדי (פרק ל"ב):

"לכן נקראו כל ישראל "אחים" ממש, מצד שורש נפשם ב"ה' אחד", רק שהגופים מחולקים". (שורש נפשו של כל יהודי, חצוב מתחת כסא הכבוד, ומכיוון ששורש נפשותיהם של כל בני ישראל, בכל הדורות ובכל המקומות, הוא אותו שורש, אותו "מקור", הרי הם ממש ממש "אחים", רק הגוף של בני ישראל מחלק ומפריד אותם זה מזה. וככל שאדם מחשיב פחות את גופו, ומחשיב יותר את נפשו, ואת נשמתו הפנימית, הרי שהוא מרגיש את דבקותו אל שאר בני עמו, עם ישראל)