סיפור איוב

לשרון שלום
ראשית סליחתך על האיחור הרב בתשובה.
ולעניין: ספר איוב הינו ספר עמוק ומורכב ביותר, על כן אנסה לענות מעט על שאלותייך, תוך מגע בכמה מיסודותיו.
א. הבנת נכון בגדול לגבי חטאם של רעי איוב. לא רק שהאשימוהו שהכל בחטאו קרה, ועל כן מה לו להתלונן. (מי צריך אוייבים ,עם חברים כאלה..) אלא שהם בו זמנית הופכים את אלוקים לקטנוני ונקמני, המעניש אדם טוב וישר, רק כי טעה במשהו.
גם הבנתם השיטחית כי מי שרע לו הרבה- הוא חוטא גדול ,ולהיפך הינה קטנונית ושטחית.
ישנה מימרא בתלמוד שאיוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה. יש לכך גם ראיות בלשון הספר. אך אולי עיקר מטרת המימרא היא להוציא את הפן הריגשי מהעניין, ולהתמודד עם שאלה הסבל והרע- בעיניים פקוחות.
ומשהו בכל זאת. ספר איוב מעלה שתי טענוטת מרכזיות מלבד הנ"ל. א. אל לו לאדם להתיימר להבין באמת את הנהגת הבורא. זה גדול עלינו במליארד מספרים לפחות. כל נסיון לצמצם את השגחת האין סוף לשכלינו הקטן, היא אבסורדית ומקטינה.
ב. הייסורים כוחם גדול לפתוח ליבו של אדם לכאב הזולת ומתוך כך לאהבה ותיקון. חז"ל רמזו שאיוב היה צדיק אך אגואיסט. במצריים מתאר המדרש מן איוב שכזה שיושב במועצת פרעה, שומע את הגזירה האיומה על השלכת התינוקות ליאור ו...שותק. סופו הוא שהכאב פתח ליבו להרגיש כאב זולתו, ולכן כשהתפלל על רעיו הנזכרים, למרות שלא נהגו עימו כחברים באמת, הוא נענה ואלוקים שב את שבותו "וד' שב את שבות איוב (מדוע?) בהתפללו בעד רעהו". ואולי זו תמצית הרעיון כולו ייסורים שפותחים ליבו של אדם לגילוי עצמי עמוק וחדש.
עד כאן בראשי פרקים. קראי ואם רצונך להעמיק, שאלי ואנסה להרחיב במה שנדרש.
כדי לך לעיין בספרו של הר' סולובייצ'יק איש האמונה' בסופו במאמר "קול דוי דופק" בתחילת המאמר שם עוסק הוא בצורה נפלאה באיוב.
בהצלחה
יונתן מילוא