שאלה
שלום כבוד הרב!
אני תושבת גוש קטיף ומאז הגירוש אני לא מצליחה להתפלל.
לפני הגירוש התפילה הייתה עבודת ה' הכי חזקה אצלי- בזמן התפילה הייתי מצליחה להתכוון ולהתרגש במילים, וגם במשך כל היום הייתי מדברת איתו- כשהולכת ברחוב, יושבת על שפת הים, עושה קניות בסופר. הייתי מדברת איתו ומרגישה קירבה והשתוקקות כל כך חזקה אליו.
אחד התיקונים הכי גדולים שעליי לעשות זה מידת השמחה שמאוד קשה לי איתה, וברגעים האלו שהייתי מתפללת- חשתי מה זו שמחה באמת. אמיתית- אמיתית ומאוד עמוקה ופנימית- ואלו הרגעים שהחזיקו אותי וגרמו לי להיות מקושרת אליו תמיד.
אבל מאז הגירוש אני כבר לא מצליחה להתפלל. אני לא חושבת שזה מגיע ממקום של כעס חו"ח כלפי ה' (יכול להיות שזה מאוד חבוי בי ואני לא מודעת לזה, אבל אני לא בטוחה), ואני לא מבינה למה זה קרה. זה כל כך קשה!
בחודשים שלאחר הגירוש זה היה הכי חזק- ניסיתי, כל-כך ניסיתי להתכוון במילים אבל הרגשתי מחיצה של ברזל (ממשית מאוד!) שחוצצת ביני לבין ה', שעוצרת את המילים, לא מניחה להן לעלות מעלה. היה בי כל כך הרבה רצון והרגשתי (למרות שידעתי שזה לא יתכן, אבל כך הרגשתי) שה' הוא זה שהניח את המחיצה, שה' לא חפץ בתפילות שלי.
וזה היה הכי נורא שיש, כי התפילות הן שחיזקו אותי בכל המשברים שעברתי בחיי, ודוקא עכשיו, ברגעים הכי קשים שלי שהכל כל כך חשוך ולבד- כאילו שה' נטש אותי.
כמה שהגירוש כל כך הכאיב (ומכאיב)- הדבר הכי כואב היה שניתק הקשר ביננו.
בהתחלה עוד ניסיתי להתפלל, להתאמץ ולנסות (וליפול כל פעם מחדש), אבל אז כבר נמאס לי מהניתוק הזה (יותר קל לא לראות מכר קרוב, מאשר לראות אותו ולהבין כמה שרחוקים), אז בהתחלה ויתרתי על שחרית והתפללתי מנחה (כי צריך תפילה אחת ביום) ובהמשך אפילו על זה ויתרתי.
אחרי כמה חודשים הלכתי לאישה אחת ,שיש לה ראייה מאוד פנימית, בקשר לבעיה מסויימת, והיא אמרה לי שלנשמה שלי יש חסר בתפילה, שהיא פשוט זועקת לתפילה.
זה מאוד זעזע אותי וגרם לי לצער עמוק וחודר ומאז התחלתי להקפיד להתפלל שחרית, למרות שקשה לי להתכוון.
אבל התיסכול נשאר, ותחושת ה"לבד" גם נשארה, ובעיקר מה שקשה לי זה שאני לא מצליחה לדבר איתו דיבור ספונטני ואישי, סתם באמצע היום, שזה היה הדבר שהכי עזר לי לכוון את כל היום שלי אליו.
אני מבקשת ממנו שיעזור לי לדבר, לחזור לאיך שהייתי יכולה- אבל אפילו המ
תשובה
טל יקרה,
אני מבין את הקושי שלך. ובוודאי מי שחווה את הגירוש הנורא מגוש קטיף, נכנסה בליבו הסתרה גדולה ותרעומת (גלויה או סמויה) על מעשי השם.
אבל אחרי הכל אין לנו דרך אחרת אלא תפילה, ובפרט מי שחווה כמוך את מתיקותה של התפילה - זקוק לה בלי ספק.
מה בכל אופן עושים כשהלב נאטם והשפתיים סגורות?
קודם כל – לא מתרגשים מזה יותר מידי. יש לזה סיבה ויש לזה גם פיתרון. צריך לדעת שכל העבירות שעשינו הופכות לכוחות רוחניים, שרוצים לקבל מאיתנו חיות, וכולם מגיעים לבקש חיות ויושבים על הלב דווקא בשעת התפילה. רבינו לימד : "עיקר החיות מקבלים מן התפילה, כמו שכתוב: "תפילה לא-ל חיי", וכשאנו מתכוננים לפנות לחי החיים, מקור החיות, נדבקים, לצערנו, לשער הזה גם כל המשחיתים שבראנו ורוצים לגזול את חיותנו, ולכן הלב נאטם.
אבל רבינו גילה, שאם אדם מתעקש להתבודד ולפרש שיחתו למרות אטימות הלב, פוגעת עקשנותו באותם משחיתים ומחסלת את כוחם, עד שהקליפה נמוגה והלב נפתח.
וכך כתב רבינו בעניין העקשנות בעבודת ה' (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה מ"ח): "וצריך להיות עקשן גדול בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו, דהיינו מעט מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת השם. כי צריך עקשנות גדול מאד מאד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם. כי כל אלו הנפילות והירידות ובלבולים וכיוצא בזה, צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה".
אכן, לעיתים, ליבנו קשה כאבן. רבינו סיפר משל על מלך שציוה על בנו לקחת אבן גדולה מאד כמו אבן הריחיים וליטול ולשאת אותה אל עליית ביתו, ומסתמא לא היה יכול הבן לשאת ולהרים את האבן, כי הייתה אבן גדולה וכבדה מאד. הצטער הבן מאד על שאי אפשר לו למלא רצון אביו המלך, עד שגילה לו המלך דעתו אחר כך ואמר לו: היעלה על דעתך שאני אצווה עליך דבר כבד כזה לקחת את האבן כמו שהיא ולשאת ולהרים אותה? התוכל לעשות דבר כזה למרות חכמתך הגדולה? אין כוונתי לזה כלל, רק כוונתי הייתה שתיקח פטיש חזק ותכה ותשבור את האבן לחתיכות קטנות, וכך תוכל להעלות אותה אל העלייה. כמו כן השם יתברך ציוה עלינו שנישא לבבנו על כפיים אל א-ל בשמיים, ולבבנו הוא לב האבן והוא אבן גדולה וכבדה מאד ואי אפשר להרים אותה אל השם יתברך בשום אופן, רק על ידי שניקח פטיש ונשבר ונפוצץ את לב האבן, ואז נוכל להרים אותו. (חיי מוהר"ן תמ"א) והפטיש הוא הדיבור. והעיקר - להרבות בדיבורים של תחינות ובקשות בפה והתעוררות הלב בא ממילא.
ולפעמים על ידי שידבר הרבה, אף על פי שיהיה בלא לב כלל אף על פי כן יבוא אחר כך על ידי זה להתעוררות גדולה בלב ובנפש, וממילא יוושע (ליקוטי מוהר'ן תנינא צ"ח). וזה בחינת מה שנקראת התפילה: 'תפילה', שהוא לשון עיקש ופתלתול. ובבחינה זו יש להרבות בתפילה והתבודדות מאד מאד כל ימי חייו, שזה העיקר. וצריך להיות עקשן גדול בזה מאד מאד, שאף על פי שנדמה לו שדבריו אינם מועילים כלל, כי זה כמה ימים ושנים שעוסק בזה, ועדיין לא פעל כלל, אף על פי כן צריך להיות בזה עקשן גדול בזה, כמו העקשן ממש שעושה הדבר בלי שום טעם, כך גם בעבודת ה' (ליקוטי הלכות או"ח הלכות תפילין הלכה ה' אות מ"ג).
ובאמת צריכין עקשנות גדולה מאד מאד בכל עבודת ה', בכל עבודה ועבודה ובכל עצה ועצה. (ליקוטי מוהר"ן תנינא נ"א). אבל עיקר העקשנות צריכין בתפילה ותחנונים, והעיקר בשיחות של התבודדות כמבואר בדברינו כמה פעמים, וכמו שפרש רש"י על הפסוק: "נפתולי אלוקים נפתלתי" (בראשית ל' ח') - לשון עיקש ופתלתול, נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום. והבן הדברים היטב אם תרצה לחיות חיי עולם, כי אי אפשר לבאר הכל בכתב. ואף על פי שתהיה בדרך עיקש ופתלתל כמה פעמים בלי טעם וריח "לא בזה ולא שיקץ ענות עני" (תהלים כ"ב כ"ה), כי הוא יתברך מלא ברחמים בכל עת (ליקוטי הלכות שם).
חז"ל אמרו: "טוב מעט בכוונה מהרבה בלא כוונה". על פי פשוטם של דברים הכוונה היא שצריך להעדיף עבודה רוחנית ותפילה איכותית מאשר הרבה פעולות חסרות לב ועומק.
אבל איך זוכים לאיכות הזו?
על פי דברי רבינו, שריבוי דיבורים קדושים בוקע את אטימות הלב, פירשו חסידי ברסלב את מאמר חז"ל באופן הבא: "טוב מעט בכוונה", ואיך זוכים לזה? על ידי "מעט בלא כוונה", כלומר על ידי ריבוי דיבורים, אפילו בלא לב, נזכה לבסוף לדיבורים עם כוונה. ("שיח שרפי קודש" ה' ת"כ)
וכך כותב רבי נתן בליקוטי הלכות, שכאשר האדם מתעקש להתמיד ולשוחח עם ה', אפילו בלי התעוררות, לבסוף ה' מרחם עליו וממש בורא לו דיבורים חדשים, ואלו הם דבריו: "על פי רוב השיחה בעצמה קשה מאד, כי מעוצם התרחקותו אין לו דיבורים לדבר, כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה. אבל כבר הזהיר לנו אדונינו מורינו ורבינו ז"ל, שאף על פי כן יתחזק בכל מיני התחזקות לנהוג הנהגה זאת בכל יום, כידוע לנו כמה וכמה הזהיר על זה הרבה, כי ההכנה והרצון לבד שמכין את עצמו ורוצה לדבר, רק שאינו יכול לדבר, גם זה יקר מאד אצלו יתברך. ואם יהיה חזק בזה הרבה בוודאי יעזרו השם יתברך ויברא לו דיבורים בבחינת (מה שכתוב בפסוק) "בורא ניב שפתיים", "בורא" ממש. כי הדיבורים הבאים לאדם הם בחינת בריאה חדשה ממש, כי בודאי הוא רחוק מדיבורים מאד מחמת התרחקותו. אבל כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשיח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים אזי השם יתברך עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו שהם בחי' בריאה חדשה ממש. וכמו שכתוב: "לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון", שהאדם צריך לעורר ליבו היינו בחינת ההכנה הנ"ל ואזי השם יתברך בורא לו דיבורים לתוך פיו בבחינת "ומה' מענה לשון". וכמו שכתוב: "ה' שפתי תפתח", שהשם יתברך בעצמו כביכול פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו. כי הכול מאתו יתברך, רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונו וכיסופים וה' יעזרו לדבר ולפרש שיחתו" (ליקוטי הלכות מזוזה ה' סעיף כ')
ובכל אופן - למה זה כל כך קשה לקיים עצה שאמורה להיות כל כך קלה ופשוטה?
כפי חשיבותה העצומה של העצה לתיקון הנפש ורפואתה, כן מתעוררים כוחות שליליים שמנסים למנוע אותנו מקיומה. זה לא באמת קשה, להיפך, מה יותר קל מלשוחח?
ההרגשה הדמיונית כאילו מדובר במשהו קשה נובעת מכוחות שליליים שנלחמים בנו ורוצים למנוע מאיתנו את כל הטוב הזה, ואנחנו חייבים להחזיר מלחמה.
"וכל מה שציוה (רבי נחמן) לעשות, אפילו היה נראה דבר קל ופשוט מאד, היה כבד מאד על האדם לעשות, והיה מונח עליו כל מיני כבדות, והיו עליו כמה וכמה מניעות, אף על פי שהדבר היה פשוט.
ואילו לא היה מצווה רבינו זיכרונו לברכה לעשות אותו הדבר, רק האדם היה רוצה לעשות זאת מעצמו – היה קל עליו מאד לעשות (כי אז לא היה כרוך במעשה הזה תיקון הנפש כל כך משמעותי). אבל כשציווה רבינו ז"ל לעשותו, היה כבד מאד.
אבל אף על פי כן היו האנשים שלו מקיימים דבריו תמיד, כי ידעו מזה שדבריו שהוא מצווה כבד מאד לעשותן. והיו מכריחים עצמם מאד מאד לקיים דבריו דווקא. והיו מתחננים ומבקשים מאד מהשם יתברך על זה, שיעזור אותם לקיים דברי הנהגותיו הקדושים, והשם יתברך עזרם על זה" (שיחות הר"ן קפ"ה).
כל האמור – בכל עת, אבל בדור הזה, של עיקבתא דמשיחא, גדל הקושי עוד יותר.
הרגילו אותנו בחברה המערבית לקיצור תהליכים. רוצים הכל כמה שיותר מהר, כמה שיותר קל. למי שמייצר מוצרים אולי קיצור התהליכים חוסך הוצאות, אבל את האדם הפרטי זה מרגיל לתודעה חפוזה וחסרת עומק. לאף אחד אין סבלנות לתהליכים. רוצים תוצאות מהירות, גם במישור הרוחני. והתודעה הפגומה הזו מאיצה בנו ולא מניחה להתבונן, להרגיש או להבין מה קורה איתנו בכלל.
על ידי התמסרות לתהליך המתרחש בשעת ההתבודדות, עצם העובדה שצריך להקדיש שעה למשהו ואי אפשר לקצר את זה, שובר את הטירוף הפנימי, וממילא מקרין יכולת חדשה של התבוננות ועומק לכל שטחי החיים – לזוגיות, להורות, ליחסי אנוש, לבריאות הנפש, ללימוד התורה.
השעה בה עצרנו את הכל מכריחה אותנו לשפר הכרח את כל איכות החיים שלנו, גם במישור הרוחני. וממילא מובן למה כל כך קשה להקדיש כל יום שעה.
זה לא שבאמת אין לנו זמן לזה. היום יש לאנשים הרבה יותר אפשרות לפנות זמן מאשר בדורות הקודמים. אין לנו מוח! אנחנו מידי חיצוניים. מתקשים להאמין שאפשר בכלל להקדיש זמן כל כך ארוך למשהו פנימי.
הקושי נובע מכך שלהקדיש שעה ביום לפנימיותנו פירושו להפסיק לעבוד עבודה זרה, להפסיק להשתעבד למהירות חסרת הדעת שבה מתנהל הכל, לשבור את קליפת ה"אין לי זמן". ומתוך הקושי מובן גם הרווח הגדול שנרוויח אם נסכים לשנות את התפישה הפנימית המשובשת, שלא מניחה לנו להתחבר לעולם יותר עמוק.
חיזקי ואמצי, המשיכי לדפוק על לב האבן ולדבר עם השם למרות הכבדות והאטימות ולבסוף לבטח יגלה השם הטוב את פניו ואורו גם בליבך, ובלב כל ישראל, ביתר שאת ויתר עוז.
ארז
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם