שאלה
שלום רב...
ראשית ברצוני להודות לכם על האתר הנפלא אשר ממנו למדתי המון ולשם שינוי שגם נהנתי משירותי האינטרנט הודות לאתרכם.
גדלתי בבית שלא מקפיד על שמירת מסורת ושבת מלבד קידוש בשישי שזהו הרי דבר נפלא בפני עצמו. החברה שבה גדלתי אינה קרובה לדת וחשוב לציין זאת להבנת המשך המכתב. בשנה האחרונה מאוד התקרבתי לדת ואני מקפיד לשמור את השבת בהדיקות, הנחת תפילין כל יום לפני 8.30 ועוד המון הלכות שבורכתי בלבצע אותן.מאותו היום שהתקרבתי אל הדת בצורה זו קורים לי המון דברים נפלאים, גם בהרגשתי הפנימית, וגם במקרים שקורים לי בחיי היומיום. מקרים שממש גורמים לי להרגיש את ההשגחה שיש על כולנו, ושיש לנו על מי לסמוך, והטהרה האמיתית שבחיים ופשוט להרגיש מה הכוונה שבמשפט "קרוב לכל קוראיו". שאלתי היא האם מותר לי לספר לסובבים אותי על ההרגשה שעוטפת אותי מאז שבורכתי בדרך הדת ועל המקרים שקורים לי בחיי היומיום על מנת שיוכלו אולי גם הם להבין קצת במה מדובר {היופי שבדת}. להבין שיש בעולמנו מי שמושך את החוטים ומכוון את הכל {הקב"ה},ולראות את האור שמכניסה הדת לחיים? אני שואל זאת מחשש שהדבר ייראה כגאווה שזהו דבר אסור. האם ייחשב הדבר כגאווה ויאסר או שמאחר והמטרה היא לקרב את סובביי אל הדת הדבר מותר.
אודה לכם מקרב לב על תשובתכם.
תשובה
שלום וברכה
ברוך הבא.
אחלק את תשובתי לשני חלקים:
מותר לאדם לספר את אשר עובר עליו, ואין זו גאווה או בעייה של פסול אחר. אם אתה מספר באמת, ואתה רוצה לשתף במה שאתה חש – הדבר אינו גאווה אלא תכונה אנושית פשוטה ואמיתית, ויש בה ממד מסוים של שליחות.
אולם – היזהר. אל תכפה את עצמך. בכלל, כשאדם מדבר עם השני, ובעיקר על חוויות שהוא עובר, הוא צריך להיזהר ולבחון האם השני רוצה לשמוע, והאם השני חש שהדברים מדברים אל לבו. אם אתה חש שיש פתיחות כלפי מה שאתה אומר – אדרבא. אם אתה חש כי שפת הגוף של זה שעומד מולך מביעה חוסר נחת רוח, אל תנסה לדבר ביותר כוח וביותר השפעה כי אם שמור את חוויותיך לעצמך, וספר עליהן רק למי שרוצה באמת לשמוע.
כל טוב