למה הכל כל כך קשה?

אמנם לפעמים נדמה לנו שהמאמץ הנדרש מאתנו על מנת למלא חובותינו לשמיים, גדול מכפי כוחנו. ובגינו אנו נעשים מתוחים ועצבניים, חלשים וחולים. ואז אנו שואלים - האם זהו בהכרח מחירה של עבודת ה'? האם מי שמקיים מצוות חייב לחיות בסבל ובקושי? האם זהו באמת רצון ה'? על שאלות אלו עונה באופן נפלא המגיד מדובנא, וכך הוא אומר: כתוב בפסוק (ישעיהו מ"ג כ"ב): "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל", ומשמעות הדברים תתפרש על פי משל: סוחר אחד שלח את משרתו לבית הדואר להביא לו משם חבילה שנשלחה אליו. לאחר שעות ארוכות חוזר השליח עייף ויגע, שרוט וחבול, וכמעט אין כח בפיו לספר את קורותיו. משנשאל ע"י הסוחר לפשר מצבו הוא טוען: "הכל בגלל החבילה הנוראה הזו".
"איזה חבילה?" מתפלא הסוחר.
"החבילה שביקשת שאביא מן הדואר. חבילת מטילי ברזל חלודים ושורטים, כבדים ומתישי כח", עונה שליחו.
"זאת לא החבילה שלי!" נזעק הסוחר, "ודאי טעות היתה בידך. אלי נשלחה חבילת יהלומים קטנה, ארוזה בארגז עץ קטן וקל למשא"...
וזהו, כדברי המגיד, פירוש הפסוק בישעיהו. "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אם "יגעת בי ישראל", אם נדמה לך שהמצוות קשות ומתישות, והן עול כבד מנשוא, כנראה שטעית, זאת לא החבילה שלי. זה לא אני, אומר הקדוש ברוך הוא, "לא אותי קראת יעקב".
הקושי, המרירות והכבדות הכרוכות לעתים בקיום המצוות, אינן נובעות מן המצוות או מן המצווה אותן. להיפך, המצוות אינן אלא משא קל ונעים, שאין בו טרחה יתרה כל עיקר. "כל המצוות קלות ונעימות מאד לעשותן", כותב רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב).
התחושות הרעות המתלוות לקיום המצוות אינן אלא פרי דמיוננו וטעותנו שלנו. הבנו את הדברים לא נכון, הוספנו עליהם תוספות משלנו או הפחתנו מהם דבר מה. אילמלא כן לא יתכן שהיינו חשים כך בקיומן.

אין זו אלא אמונה פשוטה בה' הטוב והמטיב, אשר נתן ונותן לכל אחד משא כפי יכולתו בלבד, ולא גרם יותר. אם גורמות לנו המצוות עומס וכבדות, סימן שהוספנו להן מה שלא נצטווינו, ועלינו לתקן את גישתנו.
ערב פסח אינו חייב להפוך לסיוט של כעס מרוב חומרות והקפדות. "אבק אינו חמץ וילדים אינם קרבן פסח", אומר הפתגם העממי. אין גם כל חיוב הלכתי לצאת ידי חובת כל הדעות שבעולם במצווה פלונית או אלמונית. אם יש גישה ברורה שהותוותה על ידי פוסקים ברי סמכא, אפשר לנהוג על פיה, לקיים מצוות ה' בשמחה ולא להסתבך במרה שחורה ועצבות בשל חומרות בלא קץ. מי שיכול גם להחמיר במעשיו וגם לקיים מצוות ה' בשמחה, מה טוב, אבל מי שהופך בשל כך עגום נפש ונכה רוח - הלא שכח פסוק מפורש וברור "פיקודי ה' ישרים, משמחי לב", וכבר הרחיבו גדולי המוסר בנזק החומרות היתרות העשויות להוביל את האדם לאיסורי תורה (בפרט בין אדם לחברו).
לימדונו חז"ל: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (ברכות כ"ה) אלא לבני אדם, בשר ודם כמונו, שמסוגלים לקיימה. וכן אמרו: "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא (בעלילה) עם בריותיו" (עבודה זרה כ'). דורשים מאתנו רק דברים ריאליים, וזוהי קריאת התורה: "לא בשמיים היא". רצון ה' הוא מושג, ולאו דווקא בעמל מפרך ורצחני שמותיר את האדם שבור ושפוף. אין הדבר כן!

אלא שאפילו עבודה פשוטה ולא מפרכת עשויה להיות לאדם לעול מכביד כאשר איננו מבין את פישרה. חז"ל אומרים שעבודת הפרך במצרים, היתה בין השאר, לבנות בנייני פאר ולהחריבם. זו לא היתה עבודה מפרכת במובן הפיזי שלה, אבל היא גרמה משבר נפשי עמוק לעובדים בה משום שהיתה חסרת טעם ותכלית.
הבונה בית לעצמו, ירים כל לבנה בשמחה. הבונה לאחרים ישמח פחות - ואילו הבונה להבל ולכליה יתעצב אל לבו וקרוב הוא לחולי יותר מאשר לבריאות. והוא הדין בעניינינו: החש שמצוות ותורה, תפילה ועבודה הם בניין עצמו ועולמו הנצחי - ישמח בהן ולא ימצא בהן כל קושי. המדמה שתכלית מצוותיו לאחרים (להוריו או למוריו שהוא חייב לציית להם, או לקדוש ברוך הוא אלמוני ורחוק, זר ולא מורגש) ישמח פחות. ומי שאינו חש כל טעם במעשיו - אפילו פעולה פשוטה, אפילו מצוה קלה, לעול מייגע תחשב לו.
כיצד לחוש את תכלית המצוות, כיצד להיפטר ממחלת "מצוות אנשים מלומדה" וכיצד להפוך את הקב"ה מזר ורחוק לקרוב ומיטיב, אב מרחם ואוהב - זוהי סוגיה בפני עצמה ואין כאן המקום להרחיב עליה. אולם החש שעולמו הדתי מפרך ומכביד - לפחות יתחקה על שורשי תחושתו ויבין כי יש פתרון, והפתרון נמצא אך ורק בשינוי תפישתו.