שאלה
שלום הרב.
קבלתי את תשובת הרב לשאלתי בקשר לחומרת חז"ל על דין תורה שדם יולדת טהור, אך חוששני שכוונתי לא הובנה.
ידוע לי היטב שבדרך כלל נשים טובלות באיזור החודש וחצי לאחר הלידה, וכן ידוע לי שמהתורה האשה טמאה כל עוד לא טבלה.
שאלתי היא כפולה:
1) מהו המקור בו אוסרים חכמים דם יולדת לאחר שבעה לזכר ושבועיים לנקבה כדין דם נדה - וממילא אוסרים על אשה לטבול ולהטהר מיד לאחר השבוע/שבועיים שהם מדין תורה?
כלומר, איפה נמצא במקורות חז"ל שדם טוהר נאסר מחשש שאין אנו יודעים להבחין האם הוא דם נדה או דם יולדת?
2) כיצד חולקים חז"ל על פסוק מפורש האומר שדם האשה לאחר לידה טהור, ורק בשבוע הראשון או בשבועיים הראשונים האשה טמאה מדין יולדת (וכלל לא מדין רואה דם)? הרי ממילא משמע מהפסוק שיכולה האשה לטבול מיד לאחר השבוע/שבועיים ולהטהר לבעלה - משום שהדם אותו היא רואה עד 40/80 יום טהור ממילא. והדבר היחיד שהאשה מנועה ממנו הוא לגעת בקדשים ולהכנס למקדש.
הפסוק לא מחלק בין דם לדם. כל דם טהור.
בתקווה להבנה.
יעקב.
תשובה
שלום לך,
כנראה שלא הבהרתי מספיק -
1. לאחר הלידה הרגילה ובעקבותיה אשה טמאה מהתורה עד שתטהר ותטבול.
לכן אשה טמאה מהתורה בד"כ עד כחודש וחצי אחר הלידה ואין בכך שום קביעה של חכמים.
2. חכמים אינם חולקים על שום פסוק מהתורה.
3. התורה מחייבת את חכמים לקבוע גזירות והרחקות כדי שאדם יתרחק מאיסורי תורה. חובה זו של חכמים נלמדת גם מ"ועשיתם משמרת למשמרתי" וגם מדיני נזירות. זה חיוב מהתורה ואנו מצווים מהתורה לשמוע בקול דברי חכמים "מצוות ככל אשר יורוך" אפילו יאמרו על שמאל שהוא ימין או על ימין שהוא שמאל ועיין בספר החינוך ובשאר מפרשים שם.
4. אחרי שאשה טבלה ונטהרה מהתורה - בד"כ 45 ימים אחרי הלידה (שעד אז היתה אסורה מהתורה) האשה בד"כ אינה רואה דם.
אם קרה וראתה באותם ימים - חכמים קבעו, בימי הגאונים, שהיא טמאה כדי למנוע חשש של איסור תורה שהרי אם ילדה בן היא טמאה מהתורה ואם ילדה בת טהורה - וצריכה לדייק מה מספר הימים מהלידה וכד' ולכן בחשש חמור כזה שטעות בו תביא את האדם לידי 'כרת' הם פעלו כחובתם והנהיגו אחידות.
אני מקווה שהצלחתי להסביר דברי טוב יותר
בברכה דוד לוי