כוונה באמונה

שלום רב,
אני מתנצל על האיחור בתשובה. אני מקוה שההתעסקות בקרבת ה' בתפילה ובכלל עדיין חשוב לך - לעצם השאלה יש מעלה גדולה, שלא נותנים לחיים (ובייחוד לעבודת ה') לזרום ככה סתם איך שיצא.
בדברים שכתבת מעורבבים כמה ענינים שונים, ובעז"ה אשתדל להתייחס לכל אחד, בנפרד:

א. מה לעשות כדי למנוע ממחשבות כאלו להיכנס:
ראש הישיבה שלנו (הר-עציון), הרב עמיטל, סיפר לנו סיפור על הבעל-שם-טוב. חסידיו של הבעש"ט ניגשו אליו ושאלו אותו איך אפשר להבחין בין צדיק אמיתי ל"צדיק" מזויף. הבעש"ט ענה להם: "תנסו את הרב הזה, ותשאלו אותו איזו עצה יש לו למנוע מחשבות זרות בתפילה. אם הוא יאמר לכם שיש לו עצה כזו סימן שהוא "צדיק" מזויף". –אין כזה דבר תרופה כנגד מחשבות זרות, כיון שזה בא לאדם בעל כרחו. אפשר להתמודד איתן, אפשר להשתדל להסיח את הדעת מהן, אולם אי אפשר למנוע אותן כליל. לכן, לעניות דעתי, עלייך להמשיך ולנסות לכוון כמה שיותר בתפילתך אבל את לא צריכה להיבהל מכך או לראות בכך פגם חמור בעבודת השם = עבודת הלב שלך.
יתר על כן, בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות פרק ב הלכה ד) מובאים סיפורים של אמוראים, חכמים בתקופת הגמרא, על בעיות שהיו להם בכוונה בתפילה. האמורא שמואל סיפר שבמקום לכוון בתפילה יוצא לו לספור אפרוחים (!), אמורא אחר היה סופר כמה אבנים יש בקיר (!). אמורא שלישי היה מודה לגוף שלו על כך שכשהוא מגיע לברכת 'מודים אנחנו לך' גופו מתכופף ומשתחווה מעצמו באינסטינקט בלי שהוא בכלל שם לב שהוא הגיע ל'מודים' (!). חכמי ה'תוספות' (מסכת בבא בתרא דף קסד) כתבו על פי הסיפורים האלו בירושלמי, שאין שום אדם שיכול לכוון בתפילתו היטב בכל יום. זה לא אידיאלי, זה לא בסדר, זה פסול – אבל זה אנושי ומובן וכמעט בלתי ניתן למניעה.
שמעתי מידיד שלי פירוש יפה על מה שאנחנו אומרים בסוף התפילה: "יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך..."* שיש מילים שאומרים אך לא מתכוונים בהן, ועל זה את מבקשת שיתקבלו "אמרי פיך", ויש מחשבות ורצונות שמתפללים עליהם בלב אך לא מצליחים לבטא אותן, ועל זה את מבקשת שיתקבל "הגיון ליבך".

כתבת שלפעמים את חוזרת כמה פעמים על אותם מילים. נראה לי שזה בסדר גמור, ואפילו טוב - שאת לא נותנת למילים לברוח מהפה שלך בלי מחשבה ותשומת לב. רק תקפידי לא לחזור על הפס' "שמע ישראל..." פעמיים, וגם לא על המילים "מודים אנחנו לך", כי יש בזה בעייתיות.

ב. איך תוכלי לכוון את מחשבותייך (רק) אל בורא עולם במהלך תפילה ואמירת ברכות, ואילו מחשבות בכלל צריכות לעלות לך בעת תפילה ל- ד' יתברך ורצון להתקרב ל- ד' יתברך:
זאת אכן עבודה רצינית, ואני אכתוב לך על שני ענינים: א.הכנה וציפייה. ב.אמונה בהשפעה של תפילה.

הכנה וציפייה - אחד הדברים שהכי עוזר "להכניס" את עצמך לתפילה זה ההכנה. כשאת מכינה את עצמך למשהו אז הוא מקבל אופי אחר לגמרי. את בטח מכירה את התיאור של חז"ל שחסידים הראשונים היו ממתינים ומתרכזים לקראת התפילה שעה שלמה. היחס לדבר שמכינים אליו שונה בצורה מאד משמעותית מיחס לדבר שלא מכינים אליו ומצפים לו. לדוגמא, מה הופך חתונה לאירוע כ"כ מיוחד? הציפייה לזה מתקופת האירוסין, ההכנות הרבות, הדיבורים על זה וכו'. בלי כל אלה חתונה היתה אירוע הרבה פחות מיוחד גם לחתן וכלה וגם לציבור מסביב. כך בתפילה. לפני התפילה, ובעיקר לפני תפילת שמונה עשרה, תמתיני כמה דקות, תחשבי על משמעות המעמד, תצפי להזדמנות הזאת לפנות לאלהייך ולשפוך לפניו את ליבך, לדבר איתו, לברך. ודבר אחד יהיה לך קל לכוון בו – בתפילת ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, 'תעזור לי להתפלל אליך' (כן, גם להתפלל לקב"ה צריך את עזרתו).

אמונה בהשפעה של תפילה – התפילה מקבלת משמעות אחרת כשמאמינים באמת באמת שהיא משפיעה על הדברים הכי קטנים שלנו, ביוםיום. אם לא מאמינים כך, אז התפילה היא רק חובה מצידנו להתפלל לה' ולהודות לו. אבל כשמפנימים את זה שהתפילה שלנו יקרה לקדוש ברוך הוא, שהוא שומע לה ומייחס לה חשיבות, ושיש לה כח לשנות, אז התפילה נהיית הזדמנות פז מצידנו לעצב את חיינו.
"ארשת שפתינו תערב לפניך אל רם ונשא, מבין ומאזין מביט ומקשיב".
יש שתי דרכים שבהם נקבעים עניניו של אדם משמים: מעשיו ותפילתו. את יודעת שעל פי מעשיו של אדם כך ינהגו עימו לעזור לו ולהאיר את דרכו. אבל יש עוד דרך – גם מי שאינו ראוי לעזרה והארה יכול להתפלל על כך ולבקש מה' את רחמיו וחסדיו. והגמרא (מסכת ברכות דף לב) אומרת שלמסלול הזה של תפילה יש כח גדול יותר אפילו מהמבחן של המעשים הטובים שאדם עושה.
אבל שוב, חשוב להדגיש, ההשפעה של התפילה שלך תלויה באמונה שלך בהשפעה שלה. וזה לא הכי קל להאמין שלדיבורים שלנו יש השפעה על מה שקורה בעולם, ובחיים הפרטיים שלנו.
הנביא ישעיהו (פרק ז) אמר את זה כך: "אם לא תאמינו כי לא תֵאָמֵנו". במילים שלנו, אם לא תתנו לה' את הקרדיט שהוא יציל אתכם אז באמת הוא לא יציל אתכם.
זאת עבודה, עבודה שבלב.

ג. לגבי השאלה ההלכתית, בשולחן ערוך סימן קא כתוב כך:
"המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין ב(ברכת) אבות. ואם לא כיון באבות אף על פי שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל.
לדעת הרמ"א: והאידנא (בזמן הזה) אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא (=מן הסתם) שלא יכוין, אם כן למה יחזור."

באופן כללי: הכוונה שחייבים להקפיד בה היא בסך הכל כוונה פשוטה של פירוש המילים, להבין ולהיות מודעים למילים שאנו מוציאים מהפה. וזאת הכוונה העיקרית, ובדיעבד מספיק שכיוונת כך בברכה הראשונה בשמונה עשרה.
(יש גם כוונה נוספת שהיא: להיות מודע למעמד הבסיסי, שאתה עומד כרגע לפני הקב"ה ומתפלל אליו. –כי גם את זה לפעמים שוכחים... לדעת ר' חיים מבְריסק צריך להקפיד לזכור את זה במשך כל התפילה, ולא רק בברכת 'אבות'.)
לגבי דברי הרמ"א יש שחלקו על כך. אם תרצי אני ארחיב לך בנושא זה.

לסיום, עלייך לדעת שעיקר השלמות הוא הרצון והתשוקה להגיע לשלמות (הרב קוק, אורות התשובה, פרק ה פיסקא ו).

שתזכי לשוב אל ה' בכלל לבבך, ולהשיב עוד רבים איתך
יוני
צוות ישיבת הר עציון