התבודדות

שלום ורוב ברכות,
דומני שאחת מן השתיים: או שלא הסברת כראוי בפני הרבנים ששאלת לגבי התבודדות או שלא הבנת את תשובתם. התבודדות אין פירושה פרישות והתרחקות מן העם, אלא הקדשת זמן קבוע בכל יום לתפילה אישית מול ה'. דבר כזה אי אפשר לאסור, משום שגדולי ישראל רבים מציינים זאת כדבר מהותי בעבודת ה', כפי שמובא בהמשך הדברים.
את מוזמנת להיכנס גם לאתר שלנו ולמצוא שם חומרים רבים בנושא ההתבודדות: www,levhadvarim.com

ואצטט לך כאן כמה מדברי גדולי ישראל בכל הדורות על חשיבות הנהגה זו:

בברכת יעקב אבינו ליוסף בנו נאמר: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (בראשית מ"ח כ"ב). ותרגם אונקלוס "בחרבי ובקשתי" - 'בצלותי ובבעותי', כלומר: בתפילתי ובבקשתי. שעל ידי תפילותיו ובקשותיו כבש וניצח במלחמה. ועל זה כתב רבי נחמן: 'עיקר כלי-הזין של האיש הישראלי הוא התפילה, וכל המלחמות שצריך האדם לכבוש, הן מלחמות היצר הרע, הן שאר מלחמות עם המונעים והחולקים (מעבודת השם), הכל על ידי התפילה ומשם כל חיותו. על כן מי שרוצה לזכות לקדושת ישראל באמת, צריך להרבות בתפילות ובקשות ושיחות בינו לבין קונו, כי זה עיקר כלי הזין לנצח המלחמה' (קיצור ליקוטי מוהר"ן ב' אות א').

וכך היה הדבר בתחילה, שזה היה עיקר התפילה, שכל אחד היה מדבר מה שבליבו, כמבואר ברמב"ם (רמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה פרק א', הלכות ב' ג' ד' ט'): 'חיוב מצוה זו כך הוא - שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד כפי כוחו. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה. ואם היה ערל שפתיים מדבר כפי יכולתו ובכל עת שירצה וכו'. וכיון שגלו ישראל וגו' כשהיה אחד מהם מתפלל תקצר לשונו לבקש חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא וגו'. וכיון שראו עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר וגו', ותהיה תפילת אלו העילגים תפילה שלימה כתפילת בעל הלשון הצחה וגו'. תפילות אלו (שלש תפילות שמונה עשרה ביום) אין פוחתים מהן, אבל מוסיפים עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו - הרשות בידו' (ועיין בגמרא ברכות כ"א: 'רבי יוחנן אומר: הלוואי יתפלל אדם כל היום כולו'. וברא"ש ברכות פרק ג' סימן ט"ו: 'כל היום כולו - כגון תחנונים וכיוצא'. ומפרש המעדני יום טוב שם: 'ודאי דלא קאמר דברי תחנונים בעלמא, שאדם קובע לעצמו או שחכם קבעם, שאין ברכה. ומהיכא תיתי לאסרם?' וכו' עיי"ש). נוסח תפילת שמונה עשרה נתקן ע"י 'מאה ועשרים זקנים' (אנשי כנסת הגדולה), ומהם כמה נביאים, והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצרופי אותיותיה, בכמה סודות נעלמים ונשגבים. וכשאנו אומרים דברים אלו כלשונם של אנשי כנסת הגדולה, אף שאין אנו יודעים לכוון, מכל מקום עלתה לנו תפילתנו כהוגן, כי התיבות בעצמן פועלות קדושתן למעלה' (משנה ברורה, ביאור הלכה סימן ק"א ד"ה יכול).

עם כל זאת, כדי להגיע לביטוי הגוון האישי והייחודי של הודאת ובקשת האדם, ולהיותו בן יחיד לאביו שבשמים, צריכים עדיין דרך של תפילה פרטית כמאז, בנוסף על תפילת השמונה עשרה. כפי המובן מדרך חייהם ומדבריהם של גדולי ישראל בכל הדורות, שנביא להלן בעזרת ה'.

אומנות אבותינו

בסיפור קריעת ים סוף כתוב: "ופרעה הקריב... ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות י"ד, י). ומפרש רש"י: 'תפסו אומנות אבותם. באברהם הוא אומר: אל המקום אשר עמד שם. ביצחק: לשוח בשדה. ביעקב: ויפגע במקום'. והנה, אומנות היא דבר שאדם אמון ורגיל בו, והמובן מדיוק לשון זה, שתפילת האבות לא היתה מאורע חד פעמי אלא דבר שבהרגל וחלק מרכזי בעבודתם. (וכן הוא אומר בתהלים כ"ב ה' ו': בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו, אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו). וכן האמהות הקדושות עסקו בתפילה ותחנונים, כמו שאמרו במדרש: 'למה נתעקרו האמהות, בשביל שהקדוש ברוך הוא נתאווה לתפילתן' (מדרש בראשית רבה פרשה מ"ה ה'). וכן כשהיו אבותינו במצרים כתוב בהם (שמות ב' כ"ג): 'ויהי בימים הרבים ההם ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוקים'. גם משה רבינו עליו השלום עסק כל ימיו בתפילה ותחנונים (ברכות ל"ב): חטאו במתאוננים - ויתפלל משה. במרגלים - ויצעק משה, וכשנגזר עליו שלא להכנס לארץ - ואתחנן אל ה' וגו'. וכן אתה מוצא במסעות בני ישראל במדבר ובמלחמת עמלק: 'והיה כאשר ירים משה ידיו וגבר ישראל' (שמות י"ז י"א). ועל הפסוק הבא: "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" תרגם אונקלוס: 'והוה ידוהי פרישן בצלו' - והיו ידיו פרושות בתפילה. וכן בעניין הנחשים אשר פגעו בעם, אמר ה' למשה: "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי" (במדבר כ"א ח'). ואמרו חז"ל 'וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו - היו נמקים' (ראש השנה כ"ט). ובתרגום ירושלמי על פסוק זה מבואר יותר: 'והוה כל מן דהוה מינכת בחויא הוה תלי אפוי בצלוי גבי אבוי דבשמיא'. (והיה כל הנשוך היה נושא פניו בתפילה אל אביו שבשמים) (במדבר כ"א ח'). ונשמע, שגם לעניין הנצחון במלחמת היצר הרע (הוא הנחש הקדמוני), וגם לעניין רפואה מנשיכתו, למי שכבר הוכש, עיקר העצה הוא התפילה. וכן פנחס - בקומו מתוך העדה כתוב בו: "ויעמוד פנחס ויפלל" (תהילים ק"ו ל). וכן כלב (זוהר פרשת ויקרא קנ"ח) הלך והשתטח על קברי אבות להתפלל שלא יהיה ניסת בעצת מרגלים. וכן יהושע, כשהיכו אנשי העי בישראל "ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו ארצה ויאמר: "אהה, ה' אלוקים" (יהושע ז'. ז')

"ואני תפילה"

כשחטאו ישראל בזמן השופטים אומר הכתוב: "ויחר אף ה' בישראל" (שופטים ג' ח'), מה עשו? "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שם ט'), עד שריחם עליהם הקדוש ברוך הוא והצילם. וכן נאמר על שמשון הגיבור, כשניקרו פלשתים את עיניו ויאסרוהו בנחושתים: "ויקרא שמשון אל ה', זכרני נא וחזקני אך הפעם" (שופטים ט"ז כ"ח). וכן חנה כאשר סגר ה' רחמה: "ותתפלל על ה' ובכה תבכה" (שמואל א' י'). ומתפילתה זו למדו חז"ל כל דיני תפילת העמידה (מסכת ברכות דף ל"א). גם בימי שמואל הנביא, כשגברו הפלשתים על ישראל "ויאמר שמואל, קיבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם אל ה'. ויקבצו המצפתה" וגו' (שמואל א' ז' ה'). וכן כל הנביאים עסקו הרבה בתפילה כמו שמצאנו אצל אליהו שאמר "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו" (מלכים א' י"ז א'), ופירשו המפרשים: אשר אני רגיל לעמוד לפניו בתפילה (מצודות דוד מלכים א' י"ז א'). וכן כל הניסים והנפלאות שעשה אלישע תלמידו, אמרו חז"ל: 'ואלישע כי עבד, ברחמי הוא דעבד' (מגילה כ"ז) - (כשעשה אלישע את הניסים הללו - על ידי תפילתו עשאם). וכן ביונה הנביא כתוב: "ויתפלל יונה אל ה' אלקיו ממעי הדגה ויאמר: קראתי מצרה לי אל ה' ויענני, מבטן שאול שיוועתי - שמעת קולי" (יונה ב' ב' ג').

ודוד המלך עליו השלום עסק כל ימיו בתפילה וזעקות ושוועות לה' יתברך. כמו שהעיד על עצמו: "ואני תפילה" (תהילים ק"ט ד'). וכשבנה שלמה בנו את בית המקדש נשא תפילה כמו שכתוב: "ויעמוד שלמה לפני מזבח ה' נגד כל קהל ישראל ויפרוש כפיו השמים, ויאמר: "ה' אלקי ישראל, אין כמוך אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" וגו' (מלכים א' ח' כ"ב כ"ג). וכן חזקיהו מלך יהודה בחליו: "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' ויאמר: אנא ה' זכור נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי, ויבך חזקיהו בכי גדול" (ישעיה ל"ח ב' ג'). וכן דניאל כשהיה בגולה "ואתנה את פני אל ה' האלקים לבקש תפילה ותחנונים" (דניאל ט' ג'). וכן כשהושלכו חנניה מישאל ועזריה אל כבשן האש ניצלו בזכות תפילתם. כמאמר הזוהר הקדוש (זוהר פרשת ויקרא נ"ז): 'מאן שזיב לאילין? על דהוי מצלן מיקמי קודשא בריך הוא' (על ידי מה ניצלו? על ידי התפילה שהתפללו לפני הקדוש ברוך הוא). וכן בעזרא "ואכרעה על ברכי ואפרשה כפי אל ה' אלקי ואומרה: אלקי, בושתי ונכלמתי להרים אלקי פני אליך כי עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמיים" (עזרא ט' ה' ו'). וכן מרדכי ואסתר בשושן הבירה צעקו והתפללו הרבה לפני ה' יתברך, כמבואר בדברי חז"ל במדרש אסתר ובתרגום שני.

"קחו עמכם דברים"

ואמרו חז"ל על הפסוק: "אל תיראי תולעת יעקב" (ישעיה מ"א י"ד) - 'מה תולעת אינה מכה את הארזים אלא בפה, כך אין להם לישראל אלא תפילה' (ילקוט שמעוני פרשת בשלח). וכן אמר רבי אלעזר: 'גדולה תפילה יותר ממעשים טובים, שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפילה' (ברכות ל"ב). וכן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: 'רבונו של עולם, כשיהיו בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם, מיד ענה אותם'. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, חייך, בכל שעה שיקראו אותי, אני אענה אותם, כמו שכתוב: "מי כה' אלוקינו בכל קראינו אליו" (דברים ד' ז') (מדרש שמות רבה פרשת בשלח כ"א). וכן: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע י"ד ג'). אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: 'דברים אני מבקש! בכו והתפללו לפני ואני מקבל. אבותיכם לא בתפילה פדיתי אותם? שנאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו... וישמע ה'" וגו' (שמות ב' כ"ג). 'בימי יהושע לא בתפילה עשיתי להם נסים?' (מדרש ויקרא רבה פרשת תצוה ל"ח ד').

וכן אמרו חז"ל: 'אין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב כל בריה, אלא מבקש שיתפללו לפניו ויקבלם. ואפילו אין אדם כדאי להיענות בתפילתו, ולעשות עמו חסד, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, אני עושה חסד עמו' (מדרש תנחומא פרשת וישלח ט', שם וירא א'). וכן אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'הרי אני מודיעך מקצת דרכי, כשאני רואה בני אדם שאין בהם שבח תורה ומעשים טובים, לא במעשה ידיהם ולא במעשה אבותיהם, רק שהם עומדים ומרבים בתחנונים, אני נזקק להם, שנאמר "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם" (תהילים ק"ב י"ח)' (תנא דבי אליהו זוטא פרק ו'). וכן לעניין מעלת התפילה אמרו בזוהר הקדוש: 'צלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא מאינון פולחנין דמאריה' (זוהר חלק ב' ר"א) - (התפילה שמתפלל האדם לפני הקדוש ברוך הוא היא עבודה גדולה ויקרה מכל שאר העבודות). ועוד אמרו שם: 'צלותא אחסין תוקפא לעילא ואמשיך ברכאן מעומקא עילאה לכולהו עלמין, ומתמן אמשיך ברכאן לתתאי, ואשתכחו עילאין ותתאין מתברכאן, בההוא פולחנא בצלותא' (זוהר חלק א' רכ"ט) - (התפילה נותנת כח לעליונים, וממשיכה ברכות מעומק גדול לכל העולמות, משם גם לתחתונים. נמצא, עליונים ותחתונים מתברכים, מכח עבודת התפילה).

"סגולה קלה לרפואת הנפש"

כתב רבי אברהם בן הרמב"ם: 'ההתבודדות, היא אחת הנכבדות שבין המידות התרומיות, והיא דרכם של גדולי הצדיקים, ובאמצעותה הגיעו הנביאים לידי התגלות... והזמן המשובח להתבודדות, הוא לעמוד בתפילה בסוף הלילה, ולהתעורר בחצות' ("המספיק לעובדי ה' פרק התבודדות) וכו'. וכן כתב רבינו יונה בעל "שערי תשובה": 'ראוי לכל ירא אלוקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחים ולקבוע עיתים להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפילה ורינה ולהפיל תחינה' (שער שני, הדרך החמישית).

והובא בספר "פרי עץ חיים" בשם רבינו חיים ויטאל תלמיד האר"י ז"ל שבזמן הזה עיקר הבירור הוא ע"י התפילה דווקא. אף שתלמוד תורה למעלה מתפילה, עיקר העבודה בעקבות משיחא הוא התפילה (הובא בספר ה"תניא", קונטרס אחרון דף קנ"ה). ובמקום אחר כתב 'ולכן צריכים (בעלי הנשמות שבדור האחרון) שישתדלו להרבות בתשובה ובשאלות ותחנונים לפני הקדוש ברוך הוא, שיושיעם מן הגלות ויגאלם' (שער הגלגולים הקדמה כ"ו).

ובספר חרדים כתב: 'סגולה קלה לרפואת הנפש היא ההתבודדות... כי לעיתות רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד, שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות... וכאשר הוא יבוא לשים פניו אל אלוקיו, כן הוא יתברך ישים אליו, יחדיו ידובקו. כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש כבוד ר' יוסף סאגיס ז"ל, וכך היה הוא עושה. וכן מצאתי לרבנו יצחק דמן עכו, שכמה חסידים היו עושים כן בימיו. ודוק ותשכח (בדוק ותמצא) כן בדברי רמב"ם ורמב"ן וחובת הלבבות והרב רבינו יונה ז"ל' (ספר חרדים בסופו). וכן פירש שם את הפסוק: "מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מהללו" (משלי כ"ז כ"א), שכשם שמבחן הכסף במצרף ומבחן הזהב בכור, כן מבחן האיש כפי מהללו, דהיינו תפילתו.

ובספר "ראשית חכמה" כתב: "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" - ואיזה דבר נקרא קריאת אמת, זה המפנה ליבו מכל עניין בעולם ומתקרב אל ה' לבד, וזה העניין ישיג האדם כשהוא מתבודד בחדרו' (ראשית חכמה שער האהבה פרק י"ב).

גם הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כותב על עניין זה: '...כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חוק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה, אם לאו' (מסילת ישרים פרק ג').

ובצוואת רבינו שעפטיל בן השל"ה הקדוש לבניו כתב: 'על כן בני, היזהרו לעשות תשובה בכל יום שעה אחת, תתבודדו ביחידות ותתקנו מעשיכם מה שחטאתם באותו יום' (הנהגות הצדיקים דף ק"א).

גם בספר "עבודת הקודש" לרבינו החיד"א (ציפורן שמיר סימן ד' כ"א) כתב: 'שורש הכל - התבודדות. כי הוא עניין נשגב גדול ורם, לזכות לסדר קדושה. ואיתנח סימנא מרבוותא קמאי (וניתן סימן לזה ע"י רבותינו הראשונים) - "בד קודש ילבש", הכוונה: "בד", כשהוא מתבודד - אז, "קודש ילבש"'.

ובספר "פלא יועץ" מרבי אליעזר פאפו כתב (פלא יועץ, אות התבודדות): 'התבודדות היא אבן הראש לסדר קדושה, לחשוב מחשבות טהורות וחישב עם קונהו חשבונו של עולם, והתעוררות רשפי אהבה ויראה, ותשיגה ידו - כשאין דבר מטריד. וכן לשפוך שיחה לדרוש סליחה נוכח פני ה', צריך מנוחה. אי לזאת, טוב לגבר שייחד לו בית מושב שיהיה לו לבדו ואין לזרים איתו, להתבודד שם' וכו'.

ובצוואת רבי אלכסנדר זיסקינד זצ"ל, בעל "יסוד ושורש העבודה", (סימן י"א) כתב: 'בני אהובי, כתבתי לכם כל זה, בכדי שגם אתם תתנו לבכם הטהור לעבודה הרמה הזו, היינו שתהא מרגלא בפיכם בתמידות תמיד תפילות למקום ברוך הוא וברוך שמו, שכמעט לא מצינו בכל מצוות בוראנו יתברך שמו בתורה מפורש לשון "עבודה" רק בתפילה' (ולך ראה שמה מתפילותיו הנפלאות על כל דבר ודבר).

"עיקר התשובה - התבודדות"

בדברי רבינו ישראל בעל שם טוב ותלמידיו מצאנו הדרכות והנהגות רבות, הנוגעות לעניין ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו. ונביא כמה מדבריהם:

רבי אלימלך מליזנסק, בעל ה"נועם אלימלך": '...לכן צריך האדם להתחרט מאד על עוונותיו, ולהתבודד קודם אור היום וכו' ויבכה בדמעות. וגם לפעמים ביום יתבודד, ויתפלל לה' יתברך שידריכהו בדרך האמת ויורהו דרכו שלא ייגע לריק ח"ו ולא יכלו ימיו בהבלי הזמן. ואז השם יתברך ברחמיו וברוב חסדיו יאיר עיניו' וכו' (צעטיל קטן).

רבי אהרון הגדול מקארלין: 'התבודדות יום אחד בשבוע בחדר מיוחד ואם אפשר שיתבודד עצמו בכל יום לא פחות משעה ויתוודה לפני בוראו שיכפר לו' (הנהגות הצדיקים דף רמ"ד).

רבי שמעלקא מניקלשבורג: 'יפשפש במעשיו תמיד, ויתפלל להשם יתברך שיעזרהו על הכל' (צוואות והנהגות מהבעש"ט ותלמידיו דף נ"ז).

רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל ה"תניא": 'והנה, אחר העמקת הדעת בכל הנ"ל (גודל פגם עוונותיו) יוכל לבקש באמת מעומקא דליבא: כרוב רחמיך מחה רחמיך מחה פשעי... וזו היא תשובה שלימה' (אגרת התשובה פרק ח').

רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב: 'ובכלל "הצנע לכת עם אלקיך" (מיכה ו' ח') היא ההתבודדות, וממעלה זו יזכה למעלות רבות וקדושות' (הנהגות הצדיקים דף שכ"ו).

רבי שלום מפראביטש: 'יתבודד שלוש פעמים ביום במחשבה דיבור ומעשה בכל לשון שירצה לפני הבורא יתברך, להרבות אהבתו עם קונו' (שם, דף שפ"ח).

רבי מרדכי מלעכוויטש: 'יזהר בכל יום להתבודד בחדר מיוחד כמו שעה או חצי שעה... לבכות על עוונותיו ולהתחנן לה' שימחול לו' (שם, דף תנ"ז).

רבי צבי הירש מזידיטשוב: "...עיקר התשובה התבודדות ופרישות וכו', לעמוד ולבקש על נפשו האומללה וכו' וידבר מעל ליבו כעבד לפני רבו... לאמור כבן לפני אביו ובכל לשון אשר ידבר בתפילה בלשון המדינה שמדבר בלשונה ושומע, למען ירוץ דברו מהרה מכאב לב על עוונותיו ופשעיו, ויבקש סליחה ומחילה - כדיברי הזהר: אנו אין לנו אלא וידוי דברים בלבד" ("סור מרע ועשה טוב", חלק ב, דף ט"ז).
רבי אהרון ראטה, בעל "שומר אמונים" ו"טהרת הקודש": 'והנה זו מעלה היותר גבוהה ונעלה ורמה, להיות חי בחשבון... וירבה בבכיות ותחנונים לפני ה', וידבר דיבורים לפני ה', אפילו בלשון הנדבר, כמו בדיבורי אשכנז, שיהיו הדיבורים רגילים ומסודרים בפיו שלא יגמגם בהם... וידבר דיבורים לפני ה' כתינוק המתחנן ומתגעגע לפני אביו. ככה ישפוך שיח ותחנונים לפני קונו שאל ישליכנו מעל פניו, ויקבל תשובתו ויקרבהו לעבודת שמו יתברך... ואם יהיה רגיל בזה אז אשרי לו' (טהרת הקודש, סעיף מארי דחושבנא).

רבי יואל מסאטמר: 'יעשה לעצמו מידי יום ביומו זמן להתבודד בינו לבין קונו ויתחרט מאד על העבר, ויבכה מקרב הלב ויתחנן לפני הבורא יתברך שמו' (הנהגות הצדיקים דף תתמ"ב).

גם גדולי בעלי המוסר הדגישו את מעלת התפילה והשיחה בינו לבין קונו בכל שטחי חיי האדם. ה"סבא מקלם" כתב: 'כי גדר האדם וצורתו הוא "מתפלל". וביאור העניין שמעלת התפילה גדולה כל כך עד שתפסו לקרוא לאדם מתפלל מתוך שמעלתה אינה מיוחדת לפרט אחד או לשטחים אחדים בלבד מעניני חייו ועולמו, אלא סובבת היא, גורמת ומשפיעה במידה מכרעת בכל צדדי האדם והעולם' (הובא בספר "מעלת התפילה" מרבי יחזקאל לוינשטיין).

ומדברי ה"סבא מנובהרדוק", בעל "מדרגת האדם" משמע שכל אדם צריך לנהוג כאליעזר עבד אברהם, להתפלל להינצל מן הנגיעות ואז יזכה לתשובה. (מדרגת האדם, פרק דרכי התשובה סעיף ט').

"בן השופך ליבו לפני אביו"

פרק מיוחד במינו בחיוב הנהגה זו בחיי האדם, ונחיצות הרגל חשוב זה, לדבר ולשוחח לפני ה' כדבר איש אל רעהו בכל אשר יפנה, אנו מוצאים בדברי רבינו ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה"חפץ חיים" ו"משנה ברורה", מנהיג ומורה ההלכה של כלל ישראל בדור האחרון: 'אין לנו שום עצה כי אם שיקבע האדם בכל יום, או על כל פנים בכל שבוע, עת להתבודד בחדרו ולהתפנות מטרדותיו ולחשוב עצות בנפשו אודות עניני אחריתו, באיזה אופן לתקן את עצמו' (תנועת המוסר חלק ג, פרק דמותו והליכותיו).

'כשמישהו מרגיש ברע ייחד לו פינה להתבודדות, ובעצמו, בדברים היוצאים מעומק הלב ישיח עם ה' יתברך במילים פשוטות. יבקש מהקדוש ברוך הוא חסד ורחמים, וריבון העולמים ודאי יאזין לבקשתו, מצפה הוא רק שנבוא אליו' (ספר "החפץ חיים חייו ופעלו" מאת תלמידו הרב ישר).

כל מכיריו ותלמידיו מספרים ומעידים על דרכו זו: 'מעודו היה מתבודד כל יום לשעות ידועות לשם התבוננות וחשבון נפש. בזמנים ידועים היה קם באמצע הלילה ומסתגר לבדו בחושך בעלייתו, ויש אשר היו בוקעים משם קולות בכיותיו וטענותיו שהיו מזעזעים את השומעים. עיתים היו שומעים מאחורי הדלת של חדר התבודדתו איך היה משוחח עם ה' בשפת אם פשוטה, כדבר איש אל רעהו, ומנהל איתו שיחות ארוכות. על פי שיטתו על האדם לגלות לפני ה' את כל ליבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך ליבו לפני אביו. בגישה כזו הדברים הם טבעיים אמיתיים ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר את האמצעי הטוב ביותר לתיקון עצמי. תושבי ראדין מספרים כי בעודו עלם צעיר, עם ראשית התישבותו במקום, היו מרגישים בו שהוא מתחמק לעיתים קרובות מעיני הבריות. כשהחלו לעקוב אחריו גילו שהוא יוצא לשדות מחוץ לעיר ומדבר אל עצמו בעיניני יראה ומוסר ותוכחה עצמית.

תמה היה רבי ישראל מאיר: 'איך הבריות אינם מרגישים את השם, ואינם מנצלים את קרבתו אליהם. כמה מאושר האדם שיש לו אפשרות לדבר עם האלוקים, לפנות אליו בכל בקשותיו ולתנות לפניו כל ליבו' (תנועת המוסר חלק ג', פרק דמותו והליכותיו).

גם בפסקיו ההלכתיים הזכיר הנהגה זו, בדברו לעניין תענית ותשובה המוזכרים בשו"ע אורח חיים סימן תקע"א: 'אך יום אחד מן השבוע יתרחק מבני אדם ויתבודד בינו לבין קונו ויקשר מחשבתו בו, כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין. וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו וכן הבן אל אביו, והעתיקו זה האחרונים, וכעין זה כתב ה"חיי אדם" וזו לשונו: ...'רק שישוב לפני ה' בלב שלם ויבכה מקירות הלב' (ביאור הלכה, שו"ע או"ח תקע"א ד"ה ת"ח).

ועוד כתב החפץ חיים: "כל הצרות הבאות עלינו שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקדוש ברוך הוא, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשתינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא".

וכן נכתב על בעל ה"חזון איש" שהיה מרבה לשפוך שיחו בתפילות וכל אימת שהיה נתקל במבוי סתום בלימודו, מיד היה פורש לקרן זוית ושופך צקון לחשו לפני האלוקים בלב נשבר ובדמעות שליש כי יחון אותו ויתן בלבו בינה להבין ולהשכיל בדברי תורה (מרביצי תורה ומוסר חלק ד' עמוד רע"ח). וכן כתב באגרותיו (חלק א' אגרת ב'): 'והעיקר להקדים תפילה. עבודה נאצלה בתפילה. לצייר כמו חי איך שהקדוש ברוך הוא שומע את שיח שפתינו ומאזין הגיון הלב'. 'ומה נפלא הדבר כי ביכולת האדם להשיח דאגותיו לפני אדון עולם יתברך כאשר הוא משיח לרעהו והמקום ברוך הוא מכנהו "ילד שעשועים" (שם חלק ב' אגרת ב').

"מעלה עליונה וגדולה מן הכל"

יותר מכל גדולי הדורות שנזכרו, הרחיב בעניין ההתבודדות רבי נחמן מברסלב. וכך כתב בספרו ליקוטי מוהר"ן: 'ע"י שעושים רצונו יתברך, חוזרים ונכללים בו יתברך, שזו עיקר כוונת בריאת העולם' (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ב). (וכן "מצווה" - מלשון צוותא וחיבור). (ליקוטי הלכות אורח חיים הלכות נטילת ידים ד' אות י"א). 'ולהכלל בו בשלמות זה אי אפשר כי אם ע"י התבודדות' (ליקוטי מוהר"ן תורה נ"ב). "אשר היא מעלה עליונה וגדולה מהכל, והיא דרך ועצה טובה מאוד להתקרב אליו יתברך, אשרי שיאחז בזה' (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כ"ה). וכן אמר לאחד, ששאל אותו בעניין הנהגת התקרבות להשם יתברך וציוה לו ללמוד. ושאל אותו: הלא איני יכול ללמוד! השיב לו: על ידי תפילה יכולין לבוא לכל טוב, לתורה ועבודה ולכל הקדושות וכל העבודות ולכל הטובות שבכל העולמות (שם, תורה קי"א). וכן אמר בפירוש: 'התבודדות עולה על הכל, שהיא יסוד שורש הקדושה והטהרה והתשובה' (שיחות הר"ן ער"ה).

תלמידו המובהק, רבי נתן מברסלב, הרחיב על כך את הדיבור בספרו ליקוטי הלכות וכתב: 'וכל זמן שאין האדם זוכה לתפילה בשלמות עדיין אין לו מקום לה', ועדיין הוא נע ונד ומטולטל. ואפילו אם עוסק בתורה עדיין אינו בטוח שישאר קיים על עומדו, כי מי יודע מה יעבור עליו. כמו שראינו כמה וכמה בני אדם שעסקו בתורה בהתמדה גדולה כמה שנים ואחר כך נפלו מאוד ונתרחקו מן התורה לגמרי, עד שיש שנפלו לעבירות גדולות ממש, רחמנא לצלן, והם משוקעים ביון מצולה בטיט היון, והם מצפים ומתגעגעים לצאת מטינופם ולכלוכם אך אין מי שיושיעם ויוציאם. על כן עיקר המקום והמעמד דקדושה הוא בתפילה.

כי על ידי תפילה זוכין להשאר קיים על עמדו תמיד, אפילו אם יהיה איך שיהיה. כי כשאינו זוכה כי אם לתורה לבד, אף על פי כן אחר כך כשנופל חס ושלום מן התורה אין לו במה להחיות את עצמו. אבל כשזוכה לתפילה, יש לו תקוה לעולם אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור'. (ליקוטי הלכות חושן משפט, הלכות אונאה ג' אות ב').

('כל האומר אין לו אלא תורה אף תורה אין לו'. יבמות ק"ט. וכתב על דברי הגמרא האלו רבי צדוק הכהן מלובלין: 'שעל ידי זה יבוא חס ושלום לשכוח שצריך להשם יתברך שזהו עניין התפילה, ההכרה שהוא חסר ומבקש מהשם יתברך שימלאנו' צדקת הצדיק רי"א).

'ואלו שרגילים בהתבודדות הם בטוחים מכל צר ואויב ומסטין, כי הם מסתירים עצמם בצל כנפיו יתברך תמיד, ומי זה ערב את ליבו לגשת אל השם יתברך שהם מסתירין עצמן אצלו' (ליקוטי הלכות או"ח הלכות ברכות השחר ה' אות פ"ז).

ובפרט 'כנגד אריכת הגלות של עכשיו, שנקרא גלות אדום, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה כי אם להרבות בתפילה ותחנונים וצעקות ושוועות וזעקות בלי שיעור עד ישקיף וירא ה' משמיים. כי תפילה למעלה מהכל, וכוללת כל החמישים שערים דקדושה. והתפילה היא בחינת "נתיב לא ידעו עיט" (איוב כ"ח ז'), בחינת שער החמישים שאין מי שהשיג אותו. כי באמת אין שום שכל שיוכל להשיג ולהבין עד היכן מגיע כחן של תפילות ישראל, אפילו של הפחות שבפחותים, ובפרט מה שמתפלל כל אחד על צרת נפשו שהוא רחוק מהשם יתברך, כי אפילו המלאך הקדוש שמקבל תפילות מישראל וקושר מהם כתרים לרבו, אינו יודע להיכן להעלות הכתר הנורא הזה, רק הוא משביע אותו שיעלה מעצמו וישב על ראש קונו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שמות רבה, פרשה כ"א) (שם, חושן משפט, העושה שליח ג' אות י"ג).

וביואל (פרק ג' פסוק ג') כתוב "ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותימרות עשן" וגו' "והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט, כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה". ותרגומו: 'ויהי כל צלי בשמא דה' ישתזב' - (והיה כל המתפלל אל ה' ינצל ). ופירש המצודת דוד שם: 'רוצה לומר: כל הפליטה אשר תהיה בהר ציון וכו' וגם שם - לא לכולם, רק להנשארים המבוררים שבהם, אשר כל אחד מהם קורא אל ה' וצועק אליו ומשים בו בטחונו'. וכתב רבינו בחיי: 'ואף הגאולה העתידה תלויה בתשובה ותפילה'. (שעל זה אמרו חז"ל: 'ר' יהודה אומר: תשובה עושה מחצה, תפילה עושה הכל' (מדרש ויקרא רבה י', ה') כי כן בגאולת מצרים חזרו בתשובה והתפללו אל ה' העונה בעת צרה ונתקבלה תפילתם ובא להם להם הגואל מיד' (רבינו בחיי על התורה, שמות ב' פסוק כ"ג).

ואם כן - הדרך העיקרית לניצחון במלחמתו הארוכה של האדם בעולם הזה היא על ידי הדיבור, שהוא כלי הנשק של ישראל, כי אין כוחנו אלא בפה (עלים לתרופה מכתבי מוהרנ"ת, מכתב פ"א) לדבר דבורים קדושים ותפילות הרבה.