שאלה
לכבוד הרב שלום. מדי פעם רואים בציבור הדתי קריאות לא להעסיק ערבים ומבססים את קריאתם על הכלל "וחי אחיך עמך". מצד שני,לקריאות אלה נראה שיש צד גזעני. והרי גם פרנסתם של ערבים עלינו כמו שכתב הר' חיים דוד הלוי (הובא למטה). נא דעתך בנושא.
"כיון שאין לגויי נכר בזמננו דין עובדי עבודה זרה, לכן, גם אילו היתה יד ישראל תקיפה במובן ההלכתי והמעשי של אותם ימים, לא היינו חייבים בשום פנים לנהוג בגויי זמננו כדין עובדי עבודה זרה. ולכן, כל מכלול היחסים שבין ישראל לנכרים, הן בארץ והן בחו"ל, הן ביחס החברה כמדינה לאזרחיה הגוים, ובין ביחס היחיד לשכנו או חבירו הגוי, אין שום צורך לשמור על יחסים אלה מפני "דרכי שלום" בלבד, אלא משום שלפי ההגדרה ההלכתית אין הם יותר בגדר עובדי עבודה זרה. ולכן, פרנסתם, בקורי חוליהם, קבורת מתיהם, נחום אבליהם ועוד, הכל ניתן להעשות מתוך חובה אנושית מוסרית, ולא משום "דרכי שלום" דוקא".
תשובה
שלום וברכה
אני חושב שהצגת את הנושא בצורה נכונה. זו דילמה כללית בעולם הגלובאלי ולא רק במקום הזה: מהו היחס בין "עניי עירך קודמין" וחובת "וחי אחיך עמך", מול השיקולים האחרים. לא זו בלבד, אלא שמעבר לדיון בדבר חובתו האישית של האדם, השאלה היא גם שאלה הנוגעת לתוקפה ההלכתי של מדינת ישראל, ואחריותה כלפי התושבים הגרים בתחומה, הן אחריות מוסרית, אך גם פראקטית (אם לתושביה הלא יהודים לא יהיה ממה להתפרנס – ד' ירחם מה תהיינה התוצאות).
אני כמובן מאוד מאוד מזדהה עם דברי רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, וכאמור – הנושא מורכב גם בשל העובדה שיש מקום להעדפה מסוימת של אחינו.
על כן, טוב יהיה כי כמו בכל סוגיה מורכבת נאחוז בזה וגם מזה לא נניח את ידינו, וחלק מהאחיזה יהיה דאגה לפרנסתם של כל אזרחי המדינה, יהודים כגויים, מצד האנושיות המוסרית, מצד דרכי שלום, ומצד חובת המדינה.
כל טוב