האם גם ללא מושלמים יש תקווה?

אילו היינו שואלים אדם מן הישוב "היכן נמצא הקדוש ברוך הוא?" היינו מקבלים מן הסתם שני סוגים של תשובות. האחת - הוא נמצא בכל מקום (ככתוב "מלוא כל הארץ כבודו"), והשניה - הוא נמצא בבית המקדש, שזהו מקום כבודו ומקום השראת שכינתו.
שתי התשובות נכונות בודאי, אולם הגמרא בתלמוד ירושלמי עונה תשובה אחרת, מוזרה ומפתיעה ביותר: "אם יאמר לך אדם היכן אלוקיך, תאמר לו: בכרך גדול של רומי" (ירושלמי תענית פרק א').
היכן נמצא הקדוש ברוך הוא? באמצע השוק של רומא, בתוך עומק הטומאה, החמריות, הגסות והשקר...
מה מנסים חז"ל ללמדנו בדו-שיח הזה, ומהו החידוש שבדבריהם?
החידוש הוא, שהקב"ה נמצא גם במקום שבו נדמה לנו שאינו נמצא* שהוא "זמין" וקרוב גם במצב שבו אנו חשים שאין רחוק ממנו - כרך של רומי, מקום של חומרנות גמורה ורדיפת תענוגות.
מצב של עבירה או חטא, כפירה או יאוש הוא בוודאי מצב כזה. וגם לך, אשר נדמה לך שאין גרוע ממך - מכוונים הדברים. גם אם אתה חש שנכשלת ונפלת ל"כרך של רומי" או גרוע מזה - שם, במקומך, נמצא ה'.
ה' בכבודו ובעצמו, עם כל רחמיו ואהבתו.
אין אנו מנסים להכשיר את החטא או להמעיט בערכו, חלילה. החטא הוא דבר נורא, פצע ממאיר בנפשו של אדם, כאב מסמא ומטמא גוף ונפש. אבל יש בעולם מצוות תשובה, ויש בעולם רחמי ה', ושומה עלינו להכיר בכוחם כדי שנקבל מהם את הכח לתקן את עצמנו.
שכן אם אדם מסתכל על מצבו רק באופן שלילי הוא מגיע לידי יאוש ומן היאוש לכפירה ולתהום פעורה שבה אין הוא חושש עוד מן החטא, והוא מפקיר את חייו לשגעון ולהבל המתלוים לחטאים, ר"ל.
בכל כוחו צריך האדם להישמר מן הרע שלא יגע בו, מן הפיתוי המר והאכזרי של העבירה המנסה להכשילו, אולם אם נכשל, חלילה, עליו לגייס את כל כוחו להתרומם ולצאת ממצבו. מחד גיסא - לא לתת ליאוש הממית לכלותו, ומאידך גיסא - לא להכשיר את חטאו כאילו היה חייב לעשותו, כאילו לא היתה לו ברירה ובחירה.
כשמדברים על תשובה ועל תיקון הנפש צריך לחפש בכל הכח דרכים מציאותיות לעודד ולחזק את רוחנו למרות כשלוננו, לחפש היכן בכל אופן נותרו בנו תעצומות כוח - שבעזרתם נצא מן היאוש ומן השברון אל התיקון והבניה. כדי למצוא דרך כזו, צריך כל אדם לחפש ולראות את יד ה' ומציאותו גם בחושך האישי שבו שקע בעקבות חטאו.
שהרי בגיהנום של יסורי מצפון, שנאה עצמית ועצב נורא - כבר ביקרת, ועודך מבקר... ומאחר שה' נמצא גם אתך, במקומך הנמוך והמושפל, עליך רק ללמוד לפגוש אותו שם ולהכיר בנוכחותו. אז תוכל לחזור ולהאמין בטוב שקיים בך, ללמד זכות על עצמך ולהקטין את השפעת הרע שנלכדת בו מתוך "חוסר דעת וטיפשות" כלשונך.
אפילו על מי שסטתה ועשתה במזיד את המכוער שבמעשים מלמדת התורה זכות. מספרת הגמרא (סוטה דף ז') מה אומר הכהן בבית המקדש לסוטה על מנת שתודה במעשיה, אם אכן חטאה: "ואומר לה (הכהן) בתי, הרבה יין עושה (שמא שתיית משקאות משכרים קלקלה את דעתה) הרבה ילדות עושה (רש"י: הרבה ילדות עושה, וגורם לנערה... שתבוא לידי קלקולה), הרבה שכנים הרעים עושין (שגם השפעה מחברה או חברות רעות בוודאי נזקה מרובה)".

חטא שאדם עשה, אם כן, נישקל גם בעיני שמיא לפי "הנסיבות המקלות" או ההשפעות רעות שהאדם ספג, הילדות וחוסר הבגרות שבו, וכדומה. הקב"ה איננו שופט אותנו בחומרה כה רבה, שבה אנו שופטים את עצמנו.
"כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו". הוא, שברא אותנו, יודע טוב מאתנו את השפעתם המפתה של היצרים הרעים, ועל כן הוא עצמו הבטיח, בגלל חולשתנו הרבה, לעמוד לצידנו ולטהרנו מן החטא והשפעותיו. על כך אנו אומרים בסליחות "מרבה סליחה לשבים".
וכן מצאנו במדרש דו שיח מעניין בין הקב"ה לבין מלאכיו שקטרגו על בריאת האדם בטענה כי בודאי יחטא ויגרום צער ורוגז כלפי שמיא. ענה להם הקדוש ברוך הוא, "וכי לחינם נקראתי רחום וחנון"??
כלפי מי מתייחס שמו של הקב"ה "רחום וחנון"? כלפי הצדיקים הגמורים? בודאי שלא, שהלא הם עומדים גם מול מידת הדין, ואינם זקוקים לרחמים ולחנינה. אין זה כי אם כלפי החוטאים - הנכשלים, המועדים, שחפצים להתחיל מחדש, לתקן ולטהר עצמם.
כלפינו.

ואם אין די בזה, עוד מוסיף הקב"ה וקוראנו "בנים". בנים קרובים, בנים אהובים. ומי שהוא אב לילדים יודע היטב עד כמה גדולים רחמי הורה על בנו שיצא מחלציו, בכל אופן ובכל מצב.
ואם תאמר: אינני ראוי להיקרא בן, כותבת הגמרא במסכת קידושין: "בין כך ובין כך קרויים לך בנים"!
נעשה מה שנעשה, נעבור מה שנעבור, הקב"ה לא יוותר עלינו. אהבתו אלינו, אהבת אב לבניו, לא תידעך ולא תועם לעולם. (וכן פירש אחד מגדולי החסידות את מאמר חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן יבתרו מעיו" - מי שסבור שעתיד הקב"ה לוותר אפילו על אחד מבניו היהודים - יבתרו מעיו!).
אבל מלבד מצוות התשובה, מלבד הצער על החטא, אנחנו חייבים גם ללמד זכות על עצמנו - שאם לא כן, באמת לא תהיה לנו תקומה. לא משום שהקב"ה ישנא אותנו חלילה - אלא משום שלא רצינו להאמין באהבתו כלפינו, ולא הכנו כלי להכיל את ריבוי חסדו ורחמיו.
"כי רוב בני אדם שרחוקים מהשם יתברך", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה י'), "עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בעצמם גודל קלקולם שקלקלו מעשיהם, ומחמת זה הם נופלים בדעתם ורובן מייאשים עצמן לגמרי".

איך, למרות הרע והחושך, החטא והכישלון, נוכל להאמין באהבת ה'? שומה עלינו למצוא בעצמנו טוב, להתבונן בו ולהעצים את כוחו. "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" (דרשות הר"ן ה'). אפילו אם באופן יחסי מועט הטוב מן הרע, כוחו אינו מועט כלל ועיקר. משיתגלה, יגרש את הצללים כולם, מן העולם ומליבנו.
ומה עם הרע?
עלינו לדעת, שההתבוננות ברע, אפילו מתוך כוונה לבערו, גורמת לאדם יאוש ורפיון ידיים. והרי גם אתה, מן הסתם, משחזר בעיני רוחך את חטאך הגדול ובינתיים אתה "שורף" את עצמך, מחליש את אמונתך, משתק את תקוותך, ושוקע בתהום של שנאה עצמית וחולשה שאין ממנה מוצא, ואין לה ולא כלום עם מצוות התשובה.
המבט על הטוב (למרות הרע) דווקא הוא נותן לאדם תקווה ואמונה בעצמו, משפר את תדמיתו החיובית ומוסיף לו כוחות. אז, אין הוא צריך להילחם עוד ב"מפלצת" הרעה שבנפשו. כשהטוב מתגלה ומאיר, אזי החלקים השליליים של אישיותו ומעשיו כבר לא מתאימים למעלתו והם נושרים מעליו כקליפה יבשה.
מהו הטוב שמצוי בכל אחד? מצוותיו ומעשיו הטובים, רצונותיו הכנים בטוב ובטהור, ואמונתו בה' ובתורתו. אפילו כאבך על החטא שנכשלת בו הוא טוב, סוף סוף כואב לך כי אתה מאמין שמעשה זה נקרא עבירה בעיני ה' ולכן הוא מגונה ושלילי - ונקודת אמונה זו בעצמה אף היא מאירה וקדושה!

אחרי שהבחנו בטוב, עלינו "לדון עצמנו לכף זכות".
לדון עצמי לכף זכות פירושו להגדיל את האור ואת הטוב לממדים כאלה, שהרע יאבד את אחיזתו וכוחו, כשם שהחושך מתבטל מפני האור.
על מה מדובר כאן, בעצם? סוף סוף הלא נדמה לנו כי חטאינו רבים פי כמה מזכויותינו, איך אפשר בכלל לשנות את המשקל ולהפוך את המאזן לחיובי? האם באים אנו לאחז את עיני עצמנו?
לא, אלא שבכל משפט ודין ישנה התחשבות ברקע של המעשה, או כפי שכינינו זאת קודם "נסיבות מקלות".
בכל משפט ודין בודקים השופטים מיהו החוטא, איזה כוחות פעלו עליו ופיתוהו, כמה כוחות התנגדות היו לו בכלל, ומה היתה כוונתו במעשיו.
החוטאים הם אנו. אנו, שלא רואים אלוקות ולא מבינים את דרכיה. אנו, שכל אחד מאתנו נתון במאבק איום ומתמיד על חייו הרוחניים. פיתויים, בלבולים, צרות, ספקות. "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה" (מסכת סוטה דף מ"ח). אין לנו מלך ואין לנו נביא, לא מקדש ולא כהן. כמה קשה לנו להתרומם למעלה רוחנית כלשהי, בתוך עולם חומרי שאין בו גילויים ברורים של קדושה ורוחניות כפי שהיו בעבר!
"מה יעשה הבן ולא יחטא?", אמר משה רבינו אל ה' בהמליצו זכות על ישראל במעשה העגל.
הניחו אותנו בעולם הגשמי הזה מול פיתויים רבים והקב"ה מסתיר פניו. הלא החטא כמעט בלתי נמנע! יש להביא זאת בחשבון, כאשר מתבוננים בחטא ואומדים אותו. לא במזיד ומתוך מרידה, חלילה, שיחתנו, אלא מעדנו מתוך חולשה, בבלי דעת ובבלי רצון. אם נתחרט ונשוב בתשובה בודאי יקבלנו ה' בשמחה ובאהבה, 'וכי לחינם נקראתי חנון ורחום?'

זוהי הדרך להקטנת הרע - להתבונן על איזה רקע הוא מופיע. זוהי בדיוק גם הדרך להגדיל את הטוב שבנו ואת מעלתו, להתבונן על הרקע בו הוא מופיע.
הרקע - הוא איום הפיתויים, הבלבולים, הספקות והיסורים שאנו עוברים. ומול רקע כזה, הלא כל מעשה טוב, קטן ככל שיהיה, יש בו חידוש עצום.
"כי זה (כך) טוען (המלאך המליץ זכות על האדם): הלא אדרבא, מאחר שיש עליו מקטרגים הרבה כל כך, אם כן היו יצריו רעים הרבה, ואם כן אדרבא הוא פלא גדול איך התחזק איש כזה לחטוף אף על פי כן איזה נקודה טובה של איזה מצוה שעשה. ואם כן אין זה חידוש כל כך מה שחטא כל כך, אדרבא זהו חידוש נפלא איך התגבר אדם כזה (על יצר הרע כזה) לעשות איזה טוב בעלמא (קטן) מאחר שעמדו עליו חיילות (כוחות שליליים) כאלו" (ליקוטי הלכות עירובי תחומין ו' סעיף ט"ו).
וכן מפורש ממש בדברי רבי חיים ויטאל, תלמיד אור העולם רבינו האר"י ז"ל (שער הגלגולים הקדמה אות פ'): "כי מעשה קטן בדור הזה שקול כנגד כמה מצוות גדולות שבדורות אחרים! כי בדורות אלו הקליפה (כלומר המניעות, העיכובים והבלבולים של כל אחד) גוברת מאד מאד לאין קץ".

מתוך הכרת ערך המצוות, בפרט בדור המיוסר שלנו, ומתוך הקטנת ערך הרע ולימוד זכות על עצמו, יכול האדם להיפתח גם לאמונה מחודשת בה' ובחסדיו, להבין ולהאמין שידו באמת פתוחה לקבל שבים, "כי הוא ידע יצרנו, זכור כי עפר אנחנו".

בהצלחה רבה,
ארז