במה עוד נשאר להאחז?

שאלה

שלום וברכה לכב' הרב!

שאלתי היא על הפרט ותהליך הגאולה, לאור השואה.

תשובות רבות מאוד התקבלו על השואה בסגנון של "הכל לטובה", "יש לסמוך על הקב"ה", "יש להסתכל על כל אותם שנצלו ולא על אלה שנספו", "עובדה, מדינת ישראל קמה אחר כך" וכו' וכו'...

כל התשובות הללו מדברות על מהלכים שנבעו אולי מהשגחה כללית, אך כיצד על הפרט היחיד שדואג לפרנסתו ולמשפחתו, להמשיך לבטוח שה' שידאג לו, והרי ייתכן שלא יידאג לו, יניח לו שיהרג באכזריות כמו שקרה בשואה לאנשים באמת צדיקים?

ובימים אלה, מי יודע מה קודם, סקילה ע"י קטיושה, חנק ע"י טיל כימי, שריפה ע"י טיל גרעיני, או בצמא ע"י ייבוש הכינרת...

כיצד אדם יכול להמשיך לחיות את חייו ב"בטחון" במשהו שאיכזב?

אז נכון שקמה מדינת ישראל, אבל זה לא מנחם אמא שראשו של בנה רוצץ לעיניה, ולא אפילו אנשים שקוראים על מקרים כמו 200 איש שנדחסו לתא גזים של 5 על 5 מטר, חיכו שעות רק שיפעילו את המנוע, וחלקם מתו עוד קודם לכן, רק מהמחנק?

מצטער על האריכות, אבל זה פשוט לא נתפס, והמחשבה שזה חוזר (אם לא נעצום עיניים למתרחש) לא ממש מעודדת...

האם ניתן להאחז במשהו בתקופה כמו שלנו?

ערכים מתפוררים בזה אחר זה,

צה"ל כבר לא מנצח והקב"ה כבר לא ממש עוזר לו,

השחיתות מרקיעה שחקים (דור שבן דוד בא בו)

הפריצות יורדת לתהום חדשה מדי לילה,

ומה נשאר?

דוכן של "מעייני הישועה"?

אפילו להאחז בכך שכל זה רק חבלי המשיח, עדיין אם רוב רובנו לא יישרדו את התקופה שלפני - כיצד ניתן להמשיך כך?

הדברים נכתבים ממקום מאוד כואב. תשובה מפורטת תסייע מאוד.

תודה רבה

תשובה