במהלך שנות הקריירה הארוכות של אמילי עמרוסי היא אחזה היטב בדגל הימין. כדוברת מועצת יש"ע, עיתונאית, פובליציסטית ומגישה בתאגיד, תמיד הייתה לוחמת ומגינת המחנה. כעת, בגיל 47, עם פודקאסט ראיונות אישיים מצליח בשם "ניתוח לב פתוח", בלי רחם ועם ספר שירים חדש, היא מבקשת לגלות אמילי קצת אחרת, רוחנית יותר.
"ניהלתי הרבה שנים את המלחמה הזאת", היא אומרת בראיון חשוף במיוחד באולפן כיפה. "כרטיס הכניסה הכמעט יחיד שלי לתפקידים הבכירים בעיתונות היה להיות הלוחמת, הימנית, זו שמדברת בשם הציבור. ברשת ב' לא רצו לראות בי עיתונאית, רצו לראות בי רק את הלוחמת בשם הימין, ולא הסכמתי לעבוד בזה יותר. עשיתי זאת היטב, ואני לא מצטערת על כך. אבל זה גבה ממני מחירים, להיות במשחק סכום אפס של מנצח ומנוצח". לצד זה היא מחדדת: "אני ימנית בכל הוויתי ואני לא צריכה להוכיח את זה, אבל אני לא ימנית לפרנסתי. אני ימנית בשעות הפנאי. אני ימנית כתחביב. אבל אני לא עשויה רק מזה".
"השירים עברו דרכי, זו לא היד שלי שכתבה"
ספר השירים החדש שלה, "רוח וצלצולים" בהוצאת בית אורי צבי, נולד מטרנס של שלושה ימי כתיבה מבודדים בעין גדי, והוא מציג אותה חשופה אפילו יותר ממה שהתרגלנו לראות. כנה, פגיעה, וגם מפויסת. "זה נבע ממני, כאילו זה לא שלי. השירים עברו דרכי. ואני יודעת שזה נשמע כמו קלישה של משורר, זו לא היד שלי שכתבה. הם פשוט התפוצצו ממני החוצה. היו דברים שרציתי להגיד אותם, ולא יכולתי להגיד אלא בצורה הזאת, שהיא קצת מטאפורית וקצת נסתרת".
"לא כריתת רחם - מסירת רחם"
אחד השיאים הרגשיים בספר החדש נוגע לניתוח שעברה עמרוסי לפני כשנה: ניתוח להסרת הרחם עקב תאים טרום-סרטניים. בזמן שנשים רבות חוות את האירוע כפגיעה קשה בנשיות, עמרוסי בחרה, כדרכה, להפוך את הניתוח לחגיגה רוחנית.
"סירבתי להשתמש במושג 'כריתת רחם', כריתה זה דבר נורא קשה. אני קראתי לזה 'מסירת רחם'. הגעתי לבית החולים ואמרתי: 'באתי למסור רחם, שלום'. עשיתי מזה מסיבה. הזמנתי את החברות למקווה האחרון שלי. כל אישה יודעת מתי המקווה הראשון שלה, אבל אף אישה לא יודעת מתי האחרון, חוץ ממי שמוסרת את רחמה".
היא מסבירה את המהפך הפנימי שעברה בעקבות הניתוח: "מבחינתי זו הייתה כריתת ברית עם הקדוש ברוך הוא. גיליתי על הבשר שלי שכשאדם מאבד איבר פיזי, הערך הרוחני והנפשי של אותו איבר מתחזק. איבדתי את הרחם הפיזית והפכתי להיות כולי רחם. כולי מיכל מלא רחמים".
"נפתחה האדמה, וגיליתי שאני לא יודעת כלום"
המלחמה, שמציינת כבר את שנתה השלישית, כמעט ולא נוכחת בספר השירה שלה ("יש שער קטן שנקרא 'ארץ צרה'"), אך היא נוכחת מאוד בפרויקטים התיעודיים שהובילה מאז, בכתיבה ובהגשה. "הקריאה שלי בשביעי באוקטובר הייתה להקשיב", היא מסבירה. "האירוע הזה הכניע אותי, במובן של ענווה. נפתחה האדמה, וגיליתי שאני לא יודעת כלום. אני כבר לא רוצה לשבת ולדפוק על השולחן או על הסטנדר כאילו אני יודעת הכל. לקחתי מהמילה 'שמע ישראל' רק את המילה הראשונה: שמע. קודם כל לשמוע. ישבתי והקשבתי לאנשי שמאל בפרויקט 'שמאל TALK' מתוך רצון נקי להבין מה הם רואים שאני מפספסת, והקשבתי לאמונה ולשברים בעוטף".
"הילדים שלי? הם דור הסרטונים, לא יקראו שירה"
החיים האישיים של עמרוסי מורכבים כיום מנוסחה ייחודית של פרק ב' עם בעלה שייקה הולנדר. השניים מנהלים מודל של מגורים בשני בתים נפרדים - היא בירושלים והוא בגבעת שמואל.
"אני ירושלמית, בת ירושלמי ונכדת ירושלמי, אין סיכוי שאעזוב את העיר", היא פוסקת. "הפורמט של שני בתים התחיל ככורח, אבל יש בו המון חן. יש לי חופש ועצמאות, ולילדים שלי יש את המשק הסגור שלהם, הבועה המשפחתית שלנו. זה מודל שיכול לעבוד רק בפרק ב' כשאין ילדים משותפים, וזו פריבילגיה יקרה מאוד להחזיק שני משקי בית, אבל זה שומר על הדלת הנסגרת שלנו". אגב, בשנתיים האחרונות היא לומדת גישור וייעוץ זוגי יומיים בשבוע. "אנשים כל הזמן דופקים על דלתי ומבקשים עצות על גירושים ועל פרק ב' כי אני ה'גרושה והפרק-ב'ית המפורסמת'. גיליתי שאני לוקחת מאנשים כסף ומבלבלת להם את המוח בלי הסמכה, והרגשתי שזו בוטות גדולה מדי לעסוק בדיני נפשות כאלה בלי גיבוי מקצועי".
בבית בירושלים היא מגדלת ארבעה ילדים (בני 21, 19, 16 ו-13), ולדבריה, אל תבנו על זה שהם יהיו קהל היעד של ספר השירה החדש שלה. "אנשים שכותבים שירה אמיתית צריכים להיות עריריים או יתומים", היא צוחקת, "כי בסוף כותבים על דברים שלא נעים שההורים או הילדים יקראו. הילדים שלי לא קוראים שירה. איזה בושות, הם דור המסכים והסרטונים. אבל יש להם את האומנות שלהם, וזה מדהים לגלות שאתה לא הבעלים של הילדים שלך".
מסרבת לכולם
למרות היותה אחת הנשים המזוהות ביותר עם מחנה הימין, עמרוסי סירבה לאורך השנים באופן עקבי לכל הצעה להיכנס למגרש הפוליטי, והיו לא מעט כאלה. כבר ב-2006 קיבלה הצעה למקום גבוה מבני אלון ז"ל, ב-2009 היה זה נתניהו שביקש שתהיה המשבצת הדתית אצלו בליכוד, וב-2012 נפתלי בנט ומשה קלוגהפט הגיעו לביתה בטלמון בתקווה לשלב אותה ברשימת הבית היהודי. היא סירבה לכולם. "אמרתי לא בעבר, ואני עוד יותר מגבירה את הלא הזה היום".
יחד עם זאת, היא מייחלת לראות נשים חזקות אחרות בפרונט: "אני רואה שיש באמת המון המון נשים מצוינות שמסוגלות לזה. הלוואי שללי דרעי תהיה במקום גבוה, היא אישיות מבריקה, שמביאה את הנימה הנשית המדויקת ואת הנימה הימנית המדויקת, והיא לא מפחדת. אני חושבת שהיא חייבת להיות בציבוריות הישראלית כאישיות פוליטית".