שאלה
אם אינך מתעסק בתשובה הבקש לשלות למשיב אחר
בגמרא בדף צט: במקרה של הני שקולאי ישנם לי2 שאלות 1. אומרת הגמרא שכאשר עבר יום השוק משלמים הסבלים 5 זוז ואומרת הגמרא בסוף דמחסרי ליה דמי טרחה וברזנייתא וקשה לי הרי החבית עצמה עשויה מחרס כמו שאומר רש"י והיא לא עשויה לשמוש אחד ונמצא שהסבלים מפסידים אתו חבית בגלל שרש"י אומר שמוכר קמעה קמעה ואם הסבלים לא היו שוברים לו את החבית בסוף המכירה היתה נשארת לו ונמצא שהיה נשאר לו גם חמש זוזים עבור היין וגם חבית ועכשיו ששברו לו הסבלים מקבל רק חמש זוזים ובלי חבית ונמצא שמפסיד חבית
2.אומרת הגמרא שמחסר לו דמי ברזנייתא וקשה לי וכי הברז הוא שימוש רק חד פעמי הרי היו עושים נקב ומתקנים ברזא ולכן היה הברז אמור להשאר לו לעוד פעמים רבות והגמרא אומרת שמחסיר לו דמי ברזנייתא כלומר כל דמי הברז ולמה הרי רק עבור שימוש חד פעמי וגם עם הפירוש שזה נקב עדין קשה שפעמים הבאות היה חוסך את זה דהרי אם לא שברו היתה החבית נשארת לו ולא היה צריך לעשות בה נקב דהרי נשאר לו מפעמים קודמות
תשובה
שלום וברכה,
וברכת ה' בכל מעשי ידיך ובלימודך,
לפי הבנתי החבית והברז היו חד פעמיים.
אדם לקח חבית חרס שם בה את היין והמתין וכאשר הוא התכוון למכור הוא שבר או ניקב בראש החבית והתקין ברז לצורך המכירה. לאחר סיום היין בחבית היא הפסיקה לשמש יותר.
בכלל השימוש בטיט לסגירת חביות ותנורים היה נפוץ, כך הושגה אטימה מרבית שהדבר לא יתקלקל (או בתנור - שישאר מרב החום בפנים)
לסיכום הסוגיא -
הפועלים צריכים לשלם את מה שהפסידו.
ההפסד כולל את מחיר חבית היין שהם שברו פחות ההוצאות שהיה בעל החבית נאלץ להוציא כדי למכור את היין.
הערה בתנורים -
אופי התנור, גם בשבת, היה כזה שביום שישי סגרו אותו בטיט ובשבת שברו את הטיט כדי להוציא את סירי או קדרות החמין ולקחתם כל אחד לביתו.
נוהג דומה היה קיים עד התקופה האחרונה, אולי אפילו בירושלים.
בברכת לימוד פורה
דוד לוי
בברכה דוד