אמונה

שלום לך.
לשאלה הראשונה: האם ראית, שמעת, יודעת או חושבת שכל צדיק סובל בגלל שהוא צדיק? אינני חושב. את שמעת את הביטוי "צדיק ורע לו", זה לא משפט המתאר עובדה, אקסיומה, אלא זו שאלה: ראינו צדיק שהיה לו רע (ובאמת ראינו, ולצערנו הרבה: ר' עקיבא, שהשלטון הזר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל כי נתפס על ידם מלמד תורה, ורבבות רבבות צדיקים וצדיקות מבוגרים וקטנים בשואת יהודי אירופה...) וראינו רשע- שטוב לו. ואנו שואלים את הקב"ה: "זו תורה וזה שכרה???"
כך שהאמירה הזו, לא היא שמונעת אנשים מלהיות צדיקים. מה שמונע אנשים מלהיות צדיקים, הוא הצורך לוותר על הנאות הרגע, בשביל להתחבר לערכים בעלי משמעות נצחית.
מה שאמור לדרבן אדם "לטפס" מעלה מעלה, הוא הרצון החופשי והכן להתחבר לערכי הנצח, כאשר קדושת הקב"ה היא הערך הנצחי המוחלט.
ולעניין הענווה. הר"ן מסביר יחס בין שני פסוקים בתורה, ומורנו ורבנו, הרב צבי יהודה היה רגיל לחזור על כך עשרות פעמים.
מצד אחד כתוב בתורה (דברים פרק ח') שאסור להתגאות ולומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
אבל זה לא אומר שאסור לאדם לעשות חיל (=להצליח) ולהיות בעל כח. הפסוק שלאחריו, אומר שצריך תמיד לזכור כי ה', הוא הנותן לך "כח לעשות חיל".
אדם יכול להיות מודע לכך שהוא בעל כישורים גבוהים, אין בכך בעיה. הוא צריך לזכור שהכישורים האלה הינם מתנה מאת בורא העולם.
בכוחות שיש לאדם מותר לו להשתמש לטובת עצמו, אך ראוי שידאג לזולת ולא רק לעצמו, לחברה, לעם ישראל...
הרמב"ם מדבר בהקדמה לפירושו לפרקי אבות ("שמונה פרקים") כי בכל תחום במידות המוסריות של האדם, אל לו לאדם להיות קיצוני. ראוי שתמיד יהיה בדרך "הממוצעת" בין שני הקצוות. אכן, במידה אחת הדריכו אותנו חכמים (מסכת אבות, פרק ד') להיות קיצוני: "מאד מאד הוה שפל רוח", כי חכמים הכירו את יצר לב האדם, שקל לו מאד להסחף לכיוון הגאווה...
אני מקווה שעניתי על ציפיותיך.