שאלה
שלום כבוד הרב.
"וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון"
נתקלתי במשפט הבא במסגרת שיעור תושבע בבית הספר, וחשבתי מה בנוגע לחרדים בימנו. אני יודעת כי תפיסתם של החרדים (כמובן לא כולם ויש כאלו שעובדים) ופשוט בכללי תלמידי חכמים שרק לומדים תורה ולא עובדים ומתפרנסים אלא או שאישה שלהם עובדת ומפרנסת או שהכסף מגיעה מתרומות. איך הדבר הגיוני ומסתדר עם המשפט שאומר במפורש שצריך לא רק ללמוד תורה בלבד אלא חייב גם לעבוד ולהתפרנס, האם הם עוברים על משהו מהתורה וזו לא הדרך? ואם כן, למה הם עושים זאת? למדתי גם ,אני חושבת הרמבם נימק והסביר, למה זה דבר שדווקא מותר לעשותו והוא בסדר, אז האם הכל עניין של השקפת עולם או שמא זה איסור אמיתי לכולם?
(למדתי כי יש שני פירושים למילה מלאכה, פירוש ראשון מלאכה כלומר להתפרנס ולעבוד בעצמך ופירוש שני הוא עבודת המידות, האם יש גם קשר לזה?)
תודה!
תשובה
בס"ד
שלום רב,
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: "אַל תַּעֲשֵׂם (את דברי התורה) עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם."
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף."
הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
אבות פרק ד' משנה ה
דברים מפורשים נגד הנאה חומרית מלימוד תורה. הרמב"ם, בפירושו למשנה, מאריך להסביר עד כמה הדבר חמור.
במשנה תורה (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה י') מתבטא הרמב"ם בחריפות רבה: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות..."
יש חולקים על הרמב"ם ומציעים היתרים ברורים לקבל שכר עבור לימוד תורה:
הרשב"ץ כותב " ואפשר לומר שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה - אין להם לעסוק במלאכה בדורות הללו שנתמעטו בני עליה..."
רבי יוסף קארו מתיר לקבל כסף מהציבור, ובפרט אם הוא מלמד אחרים או דיין. הוא טוען שזו תקנת השעה: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך".
על מאמר הגמרא "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים". כותב רבי חיים אבן עטר ה"אור החיים" הקדוש: "ואני הצעיר אומר, כי לא דיבר החכם אלא בזמנם שהיה להם דעת זך ורוב תורה, לזה יותר טוב ליהנות מיגיעו. מה שאין כן בזמננו כי נתמעטו הדעות, והלואי ואולי ילמוד כל היום וכל הלילה ויוכל להשיג לידע ולהבין בתורה ולידע כל דיני התורה הצריכים, ונתמעטה בעוונות התורה ולומדיה, פשיטא כי יודה ויאמר החכם דהאידנא ילמוד כל היום ויסתפק מהזולת..."
בדורות האחרונים נוספו נימוקים חדשים: לפי הגישה החרדית הנפוצה מטרת הלימוד בישיבות ובכוללים אינה מסתכמת בקיום מצוות תלמוד תורה, אלא הלימוד נצרך כדי שהאדם יוכל להיות יהודי כשר. הישיבה נחשבת למעין תיבת נח שבה הוא מוגן יותר מרוחות הזמן. נימוק נוסף, שהיה רווח יותר לאחר השואה הוא שיקום עולם התורה שחרב אז.
הרב יוסף קאפח אומר שלדעתו הנימוק" עת לעשות לה' - הפרו תורתך" היה יכול להתקבל אף על ידי הרמב"ם. "עת לעשות לה'..." פירושו שמפני מצב חירום כלשהו מוכרחים להפר את האיסור. הסיבה למצב החירום, לדעתו, שונה משל רבי יוסף קארו והרשב"ץ, אין זה מפני ירידת הדורות אלא מפני שהעולם הסובב אותנו נהיה מטריד, עד שהמעורב בו אינו יכול ללמוד תורה כראוי, ועל כן יש להסתמך על כספי תרומות כדי להמעיט במגע עם העולם.