שאלה
היי קודם כל תודה רבה רבה לכם! אתם עושים עבודת חסד!!
כיום אני בת 16 לומדת בכיתה י'. בכיתה ז', לפני 4 שנים נכנסתי לאולפנא שבה אני לומדת עד היום.
לפני האולפנא הייתי ילדה לא כל כך דתייה, וגם לא מתלבשת בצניעות (בלשון המעטה). בעליה לחטיבה לפני כיתה ז' ההורים שלי החליטו לשלוח אותי למקיף מסויים (דתי אבל מעורב) ולמזלי ביום גיבוש יומיים לפני תחילת הלימודים אמא שלי ראתה את הרמה הלימודית של אותו המקיף "וחטפה חום". אני נשארתי ביום גיבוש, והיא ישר רצה לעיריה לנסות להעביר אותי לאולפנא (הבית ספר הדתי השני שיש לנו בעיר). היא הפעילה קשרים וברוך ה' הצליחה לארגן לי ראיון לאותו יום. כשהיא באה לאסוף אותי מהיום גיבוש ואמרה לי 'תחליפי דחוף בגדים יש לך ראיון לאולפנא', אני לא הבנתי דבר, אבל ישר שמתי ג'קט, החלפתי לחצאית הכי ארוכה יש לי בארון והלכנו לראיון. הראיון היה מצחיק מאוד, כי לא הכינו אותי אליו בכלל, ולא ידעתי שאני יושבת מול ראש האולפנא! פשוט דיברתי בלי יותר מידי לחשוב. אבל באמת אמרתי את מה שהיה לי בלב. לדוגמא הוא שאל אותי: איך מתבצעת השבת אצלכם בבית? אני עניתי אוכלים והולכים לישון. הרב לא האמין לי ושאל שוב: אין שירי שבת? דבר תורה? ואני פשוט עניתי שלא, אין כלום, זה באמת מה שהיה אז.
המשפחה שלי הייתה אז לא כל כך דתייה, היום היא טיפה יותר. אבא שלי הגיע מבית חילוני והפך לדתי בגלל אמא שלי, שהיא בכלל דתייה בגלל ההורים שלה. בקיצור בסופו של דבר התקבלתי לאולפנא יום לפני תחילת הלימודים!
לפני שקיבלו אותי אמרו לי שאם אתקבל אצטרך ללבוש חצאיות (מה שלא הייתי עושה) גם אחרי בית ספר, מבחינתי זה היה קצת קשה אבל בכל זאת עשיתי את זה. עם הזמן התחילו השאלות: למה אני עושה את זה? מי אמר שהיהדות היא הדת הנכונה ביותר? למה אני מתפללת כל יום?
*חשוב לי לציין שבקיץ של תחילת כיתה ז' הייתי הולכת עם חולצות קצרות, ובקיץ של סוף כיתה ז' (בגלל שלבית ספר הלכנו עם חולצות 3/4 אז חשבתי שגם את זה חובה ללבוש אחרי בית ספר) לבשתי חולצות 3/4 בין היחידות בכיתה.
באמצע שנת הלימודים, חצי שנה אחרי שקיבלתי על עצמי עול מצוות, החלטתי שאני כבר גדולה ואני חייבת בתפילה ביום אז החלטתי להתפלל בצורה קבוע ערבית כל יום, מה שהיה קצת בעייתי לי בטיולים שנתיים.
*עוד פרט שלא ציינתי, שהאולפנא שאני לומדת בה היא לא כל כך דתייה וכך גם הבנות שלומדות בה, הולכות עם מכנסיים מדברות עם חילוניים, ויש כאלו שאפילו לא שומרות שבת!
בקיצור השאלות שציינתי תמיד הפריעו לי וגם לא היה לי כל כך את מי לשאול לכן תמיד נשארתי עם סימני שאלה...
ואז בכיתה ט' הגיעה הקורונה שנתנה לי המון המון זמן פנוי לעצמי. שנה שעברה באמת שלא למדנו כמעט בכלל (לעומת השנה) חוץ מעבודה אחת שנתנו לנו לעשות במקצוע ששמו "בית מדרש". בעבודה הזו התבקשנו אני ועוד חברה טובה נוספת לעשות עבודת חקר בנושא יהודי, ברמה גבוה ביותר.
בעבודה הזו אני חשבתי שאולי נחקור על השאלה- למה דווקא היהדות מכל שאר הדתות, אבל חברתי העדיפה לעשות על הנושא בחירה חופשית. הסכמתי לעשות את הנושא הזה בלי בעיות. בעבודה נדרשנו לחקור באינטרנט, לשאול שאלות באתרי שו"ת, לראות שיעורי תורה וכו'.
עד לפני העבודה הזו פשוט לא הייתי מודעת בכלל לכל הדרשנים שיש היום באינטרנט, והאמת היא שאני לא יודעת אם רציתי בכלל להיות מודעת אליהם.
היה איזה רב אחד שפשוט התמכרתי אליו, ואל איך שהוא מעביר הרצאות בצורה מיוחדת כל כך. שמו של הרב הוא שניר גואטה. לאט לאט התחלתי לשמוע שיעורים שלו מרצון וגם לקבל תשבות לשאלות שהיו לי. בנוסף לכך גם לקחתי על עצמי עוד תפילה ביום, תפילת שחרית, מה שאומר שהייתי עושה שחרית וערבית. עקב הקורונה התראתי הרבה פחות עם חברות שלי כך שהן בכלל לא מודעות לשינוי שחל בי. לאט לאט ובמודעות התחלתי גם לקחת על עצמי צניעות. מאחת שאף פעם בחיים גם שחם ברמות לא תהיה עם שיער אסוף, ואפילו משכנעת אנשים לפזר את השיער, החלטתי לאסוף אותו.
אמא שלי לא עובדת היא תמיד הייתה איתנו בבית (גם לפני הקורונה) והיא התחילה לשים לב שמשהו קורה לבת שלה- היא משתנה. היו לי הרבה מאוד עליות ומורדות מבחינה דתית עם ההורים שלי אבל אני יודעת שמה שהכי חשוב זה שלום בית וכיבוד הורים, לכן רוב הפעמים שתקתי, למרות שהיה לי מה להחזיר כנגד. אמא שלי דתייה יותר מאבא שלי, לכן היה לה יותר קל לקבל את השינוי שחל בי.
בחופש הגדול התחלתי לחזור להתראות עם החברות שלי מידי פעם ותמיד אחרי כל מפגש איתן הייתי חוזרת כאובה, כי שהייתי איתן הייתי עם שיער אסוף הייתי צנועה, אבל עדיין שרה תוך כדי שירים מזרחיים (מה שהייתי אוהבת לשיר ולשמוע) ומרגישה שזה לא נכון, או שהייתי יושבת ורואה איתן סרט שכבר לא מתאים לי כל כך לראות.
בקיצור בשבת האחרונה הזמנתי אותן אלי - בכוונה אלי כדי שאני כביכול אהיה ה"בוסית". היה מדהים ניסינו לעשות ממש מיני מיני שבת אולפנא. שרנו שירי שבת, שירי פסח, אכלנו סעודה שלישית, בקיצור היה כיף ממש. ואז יצא שבת והן החליטו שהן רוצות לראות סרט, ניסיתי להתנער מזה אמרתי שלא, שפחות מתאים לי, שיש לי אחים קטנים ושזה לא מתאים כל כך. ופשוט אני מרגישה שזה הרס את כל השבת המיוחדת שהייתה לנו.
אני לא יודעת מה לעשות, אני אוהבת אותן כל כך אבל אוהבת את בורא עולם יותר...
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום יקרה.
וואו, מדהים איזה שינוי עברת בזמן קצר כל כך. לקחת על עצמך כל כך הרבה דברים ב"ה, וזה מעיד על כוחות נפש גדולים שיש בך. אני בטוחה שיש עליות ומורדות, וזה בסדר גם ליפול. תזכרי שהקב"ה הכי אוהב את אלו שמתקרבים אליו עוד ועוד: "במקום שבעלי תשובה עומדים- צדיקים גמורים אינם עומדים".
אם הבנתי אותך נכון, את מתארת התמודדות לא פשוטה שיש לי עם החברה שסביבך בעקבות ההתחזקות שלך. אני אציע כמה נקודות להתבוננות, ומתוך זה תחשבי מה מתאים לך. התשובות האמיתיות נמצאות אצלך..
קודם כל, תמשיכי לבנות את עצמך מבפנים. ככל שאת תהיי יותר בטוחה במקום שלך ופחות מעורערת- יהיה לך יותר קל עם החברה שסביבך. זה לא אומר שיפסיק להיות אכפת לך מחברות שלך, אלא שיהיה לך יותר קל להתמודד עם תגובות של אנשים ועם המציאות בכלל כי את תהיי במקום חזק ובטוח מול עצמך, וזה תהליך פנימי שלך. תמשיכי לשמוע שיעורים, ללמוד ולהתקדם בכל הדרכים שנכונות לך. ב"ה יש באינטרנט שפע של תורה, אני אמליץ לך על כמה אתרים שאולי יעזרו לך למצוא תשובות עמוקות יותר לשאלות יש לך.
מכון מאיר: https://meirtv.com/
כיפה: https://www.kipa.co.il/%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91/
אצלנו, בשו"ת של חברים מקשיבים יש המון שאלות ותשובות בכל הנושאים: https://www.makshivim.org.il/answers
מעבר לזה, ההתמודדות שלך עם החברה היא בהחלט התמודדות לא פשוטה. חשוב שתזכרי שגם אם נראה לך שלא הצלחת לגעת בהן או להשפיע בכלל בשבת ההיא, זה לא נכון. ברור לי שזה נגע בהן מבפנים, שהן יתחברו והרגישו משהו באווירת השבת שיצרתן ביחד, אבל אנחנו בני אדם ולפעמים קשה להמשיך את האווירה הזאת וגם קשה להודות בקול לפעמים שהיה טוב, אז אולי בגלל זה הן מיד המשיכו לדברים אחרים.. זה קשה להשתנות כל כך מהר וקשה להודות בטוב לפעמים. אבל ברור לי שזה נגע בהן בפנים, למרות שמבחוץ זה לא היה נראה ככה. תזכרי שאנחנו רואים חיצונית, אין לנו מושג מה קורה לאדם בפנים. אז אל תחשבי שזה שראיתם סרט זה הרס את הכל, כי ברור שמה שהיה טוב נשאר טוב! גם אם אחר כך ממשיכים לעשות דברים אחרים.
ובכל זאת, זה הגיוני שאת מרגישה במקום קצת שונה מהן עכשיו. אז אחרי שהמשכת בתהליך הפנימי שלך וחיזקת את עצמך בפנים, הייתי מציעה גם למצוא חברה או שתים שכן יותר יבינו אותך ונמצאות במקום שלך. תנסי להסתכל בכיתה\ בשכבה שלך, אולי יש בנות שגם התחזקו? אולי בנות שהן קצת יותר דתיות מלכתחילה? ותנסי להתחבר אליהן. זה יכול לעזור לך ולתת לך כח.. כמובן, רק אם יש. אולי אפשר גם לחשוב על תנועת נוער באזור שלך\ שכנות\ קרובות משפחה\ כל חברה אחרת שאת יכולה לחשוב עליה.. אולי יש מישהי שתוכלי להתחבר אליה וזה יקל עליך קצת, ויהיה מישהו שתוכלי לשתף אותו במקום שלך. זה כיף שיש חברה שהיא באותו מקום כמו שלך, אז אם תמצאי זה יכול לשמח אותך.
ומה עם החברות הקודמות? את ממש לא צריכה לנטוש אותן בגלל שהתחזקת. ממש ממש לא! אלא אם כן את מרגישה שיש מישהו מסויימת או כמה בנות שממש מורידות אותך או עושות לך רע- ואז תתרחקי (אבל זה נכון תמיד, בלי קשר להתחזקות). כל השאר- את ממש לא צריכה להתרחק מהן. לאט לאט הן יראו לבד שמשהו השתנה בך, ואם תרגישי בנוח לשתף חברה טובה או שתים במה שעברת זה יצור לך הקלה ושמחה בלב. את לא צריכה לנסות 'לחזק' אותן, אלא רק לשתף במה שקרה לך, מתוך מקום חברי. אם תעשי את זה, כבר לא תרגישי במלחמה מולן, אלא הן יבינו אותך. את תקבלי את הדברים שהן עושות (מה שמתאים לך, אם משהו לא נראה לך- את יכולה לקום וללכת בשקט ובלי לעורר מהומות), והן יקבלו את הדברים החדשים שאת עושה. זה לא פשוט לפעמים, אבל שווה לנסות לחיות ככה :)
גם בנוגע להורים שלך- אם תצליחי ליצור איתם, או אפילו עם אחד מהם, שיח פתוח ולשתף במה שעברת- זה יצור לך הקלה גדולה מאד. אשרייך שאת מכבדת ככה את ההורים שלך ומבליגה. באמת כל הכבוד לך. ואם תצליחי לספר להם שהשתנת קצת והשינוי הזה עושה לך טוב בלב ומקדם אותך- הם יבינו אותך יותר וזה יעזור לך מאד לא להיות במלחמה איתם, ואולי יצור קצת פחות מריבות וחיכוכים. באופן כללי, לדבר זה לרוב עושה טוב לכולם.
בהצלחה גדולה. תמשיכי לעלות ולהתקדם, הקב"ה איתך תמיד. גם אם יש נסיגות בדרך, גם אם את עדיין עושה דברים שלא היית רוצה לעשות- תזכרי שאנחנו מתקדמים לאט לאט, צעד אחרי צעד. כל פעם תקחי על עצמך עוד משהו קטן, לא הכל ביחד כי אחרת לא תצליחי לעמוד בהכל. תזכרי מה נכון ולאן את רוצה להגיע, ומתוך זה תתקדמי לאט ובקצב שלך. הקב"ה רוצה אותנו מתקדמים תמיד ולא מושלמים, הוא נמצא עם מי שנופל וקם וממשיך ללכת. ותתפללי אליו שהוא יתן לך כוחות להמשך :)
בהצלחה,
הודיה