האשמה שלאחר המוות

שלום וברכה

יישר כוח על השאלה הרגישה, החשובה והעדינה הזו.

יש לה שני היבטים:

היבט אחד הוא עצם העובדה שאומרים דברים רעים על בני אדם. גם אם הם אמת. גם אם הם נפטרו. ההלכה מגדירה לשון הרע בצורה שונה ממה שמקובל בעולם המערבי. בעולם המערבי, אם אדם מוכיח שהוא דיבר אמת – זה לא מוגדר כלשון הרע. ההלכה מציבה רף אנושי ומוסרי גבוה יותר, ומגדירה לשון הרע גם אם הדברים אמת.

אמנם, בהמשך אותו פסוק האוסר לשון הרע – מופיע גם ״ולא תעמוד על דם רעך״, כלומר: לעתים יכול להיות שדווקא השתיקה היא העוול הנורא, כי לא מתמודדים כנגד אנשים שעשו עוול כבד. לכן, ההלכה הגדירה גם את המצבים של ״לשון הרע לצורך״. אינני רוצה להיכנס למקרה הספציפי הזה, אבל מוטל על כל אחד שמתמודד עם הפרשייה הזו לבחון היטב האם יש צורך, או שזה לכלוך לשמו. על היסודות העקרוניים האלה כדאי לקרוא כאן במאמר שפורסם ב״צהר לאתיקה״:

https://ethics.tzohar.org.il/%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A1%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%AA/

היבט שני של השאלה הוא רמת האמינות של הדברים, בהנחה שאכן אם הם נכונים – הם ״לצורך״. אנחנו כשומעים חייבים להיות מודעים לעובדה שאין לנו מושג אם הם נכונים או לא. ההדרכה בחז״ל היא לא לקבל אותם חס ושלום כעובדה, שהלוא שמענו צד אחד בלבד, אך גם לא להתעלם, כי אפשר שהם נכונים ויש צורך גדול בהם. ההדרכה בחז״ל היא ״למייחש בעי״, כלומר: לחשוש שמא הם נכונים, ולכן להתייחס אליהם לא כאל עובדה אלא כאל סיפור שיכול להיות שהוא נכון. זו קביעה מרתקת מאוד של חכמינו, והיא מדריכה אותנו מה לעשות במצב הזה.

כל טוב