מצוות ימי הפורים נמנות עם המצוות אשר חיובן הוא מדרבנן. אולם, האחרונים העלו כי ייתכן שישנו הבדל מהותי בין תוקף חיוב קריאת המגילה בפורים לבין שאר החיובים דרבנן המוכרים לנו: תוקף מצוות קריאת מגילה הוא "דברי קבלה", ותוקף זה חזק יותר מן המצוות דרבנן ה"רגילות".
כלפי מה הדברים אמורים? ישנם כמה דיונים בהם עולה לדיון הבחנה מעניינת זו, ובמאמרנו זה נסקור בקציר האומר כמה מן הסוגיות הללו.
ערים מסופקות
ידוע כי בני הערים הפרוזות קוראים את המגילה ביום י"ד באדר ואילו בני הערים המוקפות קוראים אותה בט"ו. ישנן כמה ערים שמצבן מסופק - לא ברור האם עליהן לקרוא בי"ד או בט"ו. בגמרא (מגילה ה:) כתוב כי כמה אמוראים היו קוראים את המגילה גם ביום י"ד וגם ביום ט"ו בערים שדינן היה מוטל בספק, ומכאן יוצא, לכאורה, כי דינן של ערים אלו הוא לקרוא בשני הימים, אולם, הר"ן (ב. מדפי הרי"ף, ד"ה ולעניין) מעיר כי האמוראים היו מחמירים על עצמם ולכן קרו בשני הימים. לדעתו, מעיקר הדין היו יכולים בני הערים הללו לקרוא בי"ד בלבד.
הר"ן מבסס את דבריו בשני נימוקים: האחד הוא שמעיקר הדין יש ללכת אחר הרוב, וכיוון שרוב הערים אינן מוקפות חומה הרי שמעיקר הדין יש לקרוא ביום י"ד, כדין ערי הפרזים. נימוקו השני של הר"ן הוא שאף שמדובר בספק שקול שאינו מוכרע, הרי שמדובר בספיקא דרבנן, ולכן יש להקל בספק זה.
בנקודה זו מעירים האחרונים כי ייתכן להבין את דברי הגמרא כפשוטה - אכן, יש להחמיר מעיקר הדין ולקרוא בשני הימים בערים המסופקות. מול טיעונו של הר"ן, שמדובר בספיקא דרבנן, הם טוענים כי תוקפם של ימי הפורים אינו כדין דרבנן רגיל אלא כדברי קבלה, שכן מצוות פורים נכללת בכתבי הקודש. תוקף דברי קבלה הוא כדברי תורה, וממילא יש להחמיר בספיקן של הערים הללו, כדין ספיקא דאורייתא.
קריאת המגילה בלילה וביום
סוגייה נוספת הקשורה אלינו היא סוגיית ברכת שהחיינו על קריאת היום, בה נחלקו הראשונים: דעת הרמב"ם (הלכות מגילה פרק א' הלכה ג') היא שאין לברך שהחיינו על קריאת המגילה ביום, ואילו התוספות (מגילה ד. ד"ה "חייב") סבורים כי יש לברך שהחיינו גם על הקריאה ביום. מסברא, דעת הרמב"ם מובנת יותר, שכן אנו מברכים שהחיינו על מצווה המתחדשת מזמן לזמן, ולאחר שקויימה המצווה פעם אחת - אין לברך על כך שחוזרים ושונים את אותה המצווה.
בשל בעיה זו, יש שהסבירו שהתוספות סוברים כי עיקר הקריאה הוא ביום. לפי זה, ניתן להבין כי המצווה העיקרית, שתוקפה הוא מדברי קבלה, היא קריאת המגילה ביום, ואילו רמת חיוב קריאת המגילה בלילה היא רק כדין דרבנן רגיל. כלומר, מדובר בשתי מצוות שונות, בעלות רמות חיוב שונות, וממילא יש לברך על כל אחת מהן ברכת שהחיינו בנפרד.
חיוב נשים במקרא מגילה
עניין נוסף שבו עולה הבחנה זו היא שיטת בעל הלכות גדולות. הוא פסק (פסקו מובא בתוספות במגילה ד. ד"ה "נשים") כי נשים אינן יכולות להוציא גברים במקרא מגילה. זאת, על אף קביעתו המפורשת של רבי יהושע בן לוי בגמרא (ד.) כי נשים חייבות במקרא מגילה, כיוון ש"אף הן היו באותו הנס". אם כן, יש לתמוה - במה שונות נשים מגברים, ומהו ההגיון העומד מאחורי שיטתו של בעל הלכות גדולות?
יש שרצו להציע כי ישנו הבדל משמעותי בין רמת חיובן של נשים במקרא מגילה ובין רמת חיובם של הגברים. הגברים חייבים מעיקר התקנה, כדין כל המצוות. נשים היו אומרות להיות פטורות ממצווה זו, כיוון שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה, (ונשים הרי פטורות ממצוות כאלו), והחיוב שלהן במצווה הוא חיוב מיוחד וחריג, הנובע מכך ש"אף הן היו באותו הנס".
על פי כיוון זה ניתן לומר כי חיובם של הגברים הוא מדברי קבלה, אך חיובן של הנשים הוא רק מדרבנן. לכן, ברור כי אישה, שרמת חיובה נחותה יותר, אינה יכולה להוציא גבר ידי חובת קריאת מגילה. אם נאמץ גם את ההסבר הזה וגם את ההבנה שחיוב קריאת מגילה בלילה הוא מדרבנן בלבד (ורק החיוב ביום הוא מדברי קבלה), הרי שיצא כי אישה יכולה להוציא גבר ידי חובת קריאת מגילה בלילה (שכן בלילה גם הגבר מחוייב רק ברמת החיוב הנמוכה של דרבנן, ולא של דברי קבלה). ואכן, הרב פרנק ב"מקראי קודש" לפורים, מביא שיטות הסוברות כי אישה יכולה להוציא גבר ידי חובה בקריאת המגילה של הלילה.
קדימות במצוות
נקודה אחרונה בה עולה עניין חיוב קריאת המגילה כדברי קבלה היא בסוגיית קדימות במצוות. בגמרא (מגילה ג:) כתוב כי קריאת מגילה קודמת לקיום כל המצוות, ורק מת מצווה (כלומר מת שאין אף אחד שיקבור אותו) דוחה את קריאת המגילה.
בפירוש דברי הגמרא נחלקו הפוסקים: יש שהסבירו כי הדברים אמורים רק במקרה בו יש זמן לקיים את שתי המצוות - הן את קריאת המגילה והן את המצווה השנייה. אולם, אם ישנו זמן לקיים רק מצווה אחת, הרי שאין קריאת המגילה דוחה שום מצווה שתוקפה מן התורה, שכן היאך תדחה מצווה דרבנן מצווה שחיובה מדאורייתא? אולם, יש פוסקים שפסקו כי גם במצב בו ישנה אפשרות לקיים רק מצווה אחת הרי שיש להעדיף את מצוות קריאת מגילה, ולגבי השאלה העקרונית שהעלינו, כיצד ידחה דין דרבנן את דיני התורה, כתבו האחרונים שתוקף מצוות קריאת מגילה אינו כשל דין דרבנן אלא כשל דין תורה, שכן זוהי מצווה מדברי קבלה.