לאחרונה נחשף כי בשנת 2025 סוכלו 4 חוליות טרור שתכננו טבח המוני ביו"ש במתווה של 07/10. איך משאירים את התודעה חיה ואיך יתועדו החיים שנמחו? הבתים שנשרפו, ההריסות שלנגד העיניים. להשאיר או לפנות? סערה רגשית בין זכרון ועדות לחיים והתחדשות בקיבוץ בארי.
בתוך האפר, בשברים על הרצפה, ליד סיר ילדים מלוכלך בעפר, היה מוטל ספר הטריוויה הגדול. מתוך האפר והפיח שכיסו את קירותיו מנוקבי הכדורים, הגיחו לרגע מתוך הבית התום והילדות, וכאילו הושיט הספר עצמו להזכיר לילד שאהב אותו שהוא כאן מחכה ומתגעגע שיחזור ויקרא מתוכו חידות ויצחק כשאף אחד מלבדו לא ידע מה החיה הכי ארוכה בעולם ורק אצלו התשובות.
כמעט שנתיים וחצי אחרי השבעה באוקטובר והשבוע בביקור בבארי עם נשות תנועת אמונה, עמדו בקיבוץ בתים שלמים הרוסים, שרופים, מנותצים, פצועים, שכונות שלמות, ביניהן הזיתים והכרם, שנפגעו אנושות. הקיבוץ נדרש להכריע מה לעשות בהם. להשאיר כגלעד, הנצחה, מוזיאון, או לפנות ולבנות מחדש. כשהתרחקו האחרות חזרתי ונכנסתי לתוך הבית. שקט ואפל. הקירות השחורים והכלים המנותצים, הכליון השרוף. היו כאן אנשים. מה עבר עליהם. איך בית אהוב הפך מלכודת מוות. כמה דקות עמדתי והבטתי ושבריר מהאכזריות שמסביב פרפרה סביבי. זה היה מפחיד. יצאתי החוצה. תושבי קיבוץ בארי ש-102 חברי קיבוץ נרצחו אצלם עמדו בפני התלבטות כבירה מה לעשות עם הבתים ההרוסים.
עו"ד אורי אגוז , צילום: ללא
"חייבים לשמור על דריכות למרות הרצון לשגרה כדי שזה לא יקרה לנו שוב" אמר לי קצין שפגשתי לא רחוק משם. "הבתים האלה מזכירים לי כל הזמן מה היה, אחרת, השגרה מתחילה להשפיע עליך." קצין אחר שעמד לידו הנהן: "ברגע הראשון בעזה אתה כולך מחודד. אבל חולפת חצי שנה ולחיילים כבר קשה להישאר דרוכים". הבתים משאירים את כולם דרוכים אבל מנגד לחיות מול האימה הזו רגע אחרי רגע, איזה מחיר נפשי זה גובה? ומה עם ילדים שירוצתו בין הבתים ואז יעמדו פתאום מול בית שרוף ועל אחד הקירות מופיע הכיתוב "גופה בפנים". איך אפשר? אבל איך אפשר לא?
על משפחה אחת שבתוכה נחלקו הדעות יהיה הסיפור שכתבתי הפעם:
"אני לא מסכים שפשוט תחליטו להוריד הכל ולעלות על הבתים עם שופל כאילו כלום לא קרה! אין לכם שום זכות לעשות לנו את זה!" זעק מולה. "שום זכות!" והתנשם כולו והפנים היפהפיות שלו האדימו וכשהסיט הצידה את השיער המתארך רצתה כל-כך לקום ולחבק את הילד היפה והסוער שלה שמרגיש שהוא צריך להחזיק את כל הקיבוץ על הכתפיים אבל במקום רק אמרה בשקט: "מה פתאום, מה פתאום למחוק וכלום לא קרה, נראה לך שנעשה דבר כזה?! אנחנו פשוט לא רוצים שזה יהיה לכם מול העיניים כל הזמן, כי ככה איך אפשר, איך תוכלו בכלל להמשיך, איך..." ושלחה עיניים מתחננות לבעלה שישב ליד השולחן ושלה גרעינים מהלחם שאפתה מוקדם יותר ואז ליקט אותם באצבעו ומילה לא הוציא ונמנע מלהתערב למרות ששמע את כל הוויכוח וראה איך מיום ליום הכעס בבנם מתלהט עוד יותר ואיך התסכול הופך אותו מריר וזועם, זעם שגם הוא, רק טיוטה חיוורת למה שבאמת מתחולל בו בפנים: "אני לא מוכן שתמחקו אותם ואת מה שהם עברו ותבנו בתים רגילים כאילו כלום!" הטיח בה בזעם.
"אנחנו לא נבנה כאילו כלום!" הסבירה שוב "אבל בתוך המוות הזה אי אפשר להיות שקועים כל הזמן".
"כל כך מהר הייתם נפטרים גם ממני אם היה קורה לי משהו?! מהבגדים שלי מהדברים שלי?!"
-"מה פתאום!" פילח אותה הכאב "איך אתה חושב דבר כזה?!" לא יכלה לשאת את המחשבה שלא הפסיקה גם כך לנקר בה מאז אותה שבת כשאחזו היא ועמוס את דלת הממ"ד כשההודעות זרמו אליהם מכל הבתים. עוד ועוד הודעות מכל קבוצות הגילאים ובמיוחד אצלם, אצל הנוער, הכל ישיר וחד ובדיוק מה שקרה, דיווחו אחד לשני והיא ראתה אותו קורא את ההודעות כשפתאום התחיל הבן הקטן להקיא מהאימה, והיא עזבה את הידית והשאירה רק לעמוס, ותלשה דפים מספרי קריאה שהיו בממ"ד, מנקה ומנסה להרגיע, והבן הצטנף בתוכה רועד כולו, ורק אחרי שעות נרדמו הילדים מתחת למיטה הכפולה שבממ"ד שמתחתיה אמרו להם להיות.
וכל הזמן, כל אותן 14 שעות בממ"ד, חשבה מה יקרה אם, חס וחלילה, ואם יכאיבו ל.. ולא יכלה לשאת את המחשבה והנה עכשיו הבן שלה חושב שהייתה נפטרת ממנו בקלות רק כי היא רוצה לפלס לו דרך לחיים נורמלים קצת בתוך כל הכאוס הזה... " אנחנו רוצים לשמור" ניסתה שוב להסביר "אבל תחשוב שילדים ישחקו שם ופתאום יראו את החור הזה, ואת הכתובת על הקיר של.. "פה יש גופה..." תדמיין מה ירגיש ילד שיראה את זה.
הריסות בקיבוץ בארי | צילום: פרטי
אבל הוא כבר דמיין מספיק כל הימים ולא היה יכול עוד. "את לא מבינה כלום! כלום! אני רוצה שיהיה לי לאן ללכת כשאני רוצה לראות איפה היא! אני רוצה שיהיה לי לאן ללכת כשאני רוצה להיות איתה, בדיוק לאיפה שהיא הייתה לפני ש..." והקול שלו נחנק וכבר לא היה יכול לשאת את זה שהוא תיכף בוכה מול ההורים שלו בגיל 16 וברח החוצה והעיניים שלו התמלאו דמעות והכל עלה והציף אותו ופרץ החוצה כשרץ אליה, שוב, כמו שהוא רץ כמעט כל יום, רץ לחפש אותה, משהו ממנה שאולי נשאר, מהחרוזים ששזרה בשיער, מהסיכות שהייתה מניחה. רץ בין השבילים על הדשא שכבר חזר לצמוח כי הנוייניק העקשן שלהם השמיש חזרה את הממטרות, ועבר את גני הילדים וגן חצב שהיה מרכז החמ"ל של המפלצות ורץ מהר למעלה בין השיחים עד לקו הבתים העליון, ולעץ שלידו מצאו אותם.
"למה אתה לא אומר לו כלום?" שאלה את בעלה כשהדלת נטרקה ועמוס הרים אליה ראשו, "מה את רוצה שאני אגיד?" תגיד משהו", כעסה עליו. גם כך הם נשארו כאן ולא עזבו כמו כולם כמעט לחצרים כי הוא בתפקיד. "אתה לא מבין שאי אפשר לחיות בתוך אתר זיכרון? ועמוס השמיע נחרת ביטול: "איזה חיים נורמליים את חושבת שיהיה לילד אחרי מה שהוא עבר?" שאל אותה. "ודווקא עדיף לך שאני לא אגיד כלום, כי אני בכלל חושב להצביע בעד השימור בדיוק כמו שהבן שלך רוצה".
"מה?" שאלה מופתעת והוא הסתכל בעמידה שלה שתמיד העריץ, משהו כ"כ פשוט ויסודי היה אצלה, נינוחות שהתווה לה העולם מאז נולדה כאן לפני 43 שנה וגם עכשיו כשכל העולם התערער עליה היא מנסה בציפורניים להחזיר אותה נינוחות ומרחיקה מעליה את כולם למרות כל האהבה שלה אליהם.
אבל כבר לא הספיק לומר לה כלום כי היא יצאה מהדלת והלכה במהירות בין השבילים, יודעת בדיוק לאן הוא רץ ותכננה תוך כדי איך תגיד לו, למענך אני מצביעה להרוס, למענך כי אי אפשר ללכת בשבילים האלה ולהגיד כאן רצחו את חבר שלי,כאן מצאו את הבת והבינו שפגעו בה, כאן...ועוד כאן ועוד כאן ... ועם כל שם שעלה בה ועוד אחד ועוד אחד, כבר לא יכלה להמשיך להתקדם ובסוף צנחה על הדשא, באמצע הכל והכלום ויפחות עמוקות הרעידו אותה וכבר אי אפשר היה יותר גם לה, למרות שכאילו ניצלה".
**אחרי שיחות סוערות רוויות כאב עמוק הוחלט בקיבוץ בארי שהשכונות שנשרפו יפונו והבתים למעט בית אחד ייהרסו. ואולי ראוי היה, שהמדינה, דרך מנהלת תקומה או משרד הפנים או מורשת או חינוך או ביטחון, הרי כל-כך הרבה מרכיבים יש, תעביר בעצמה כעת משהתקבלה ההחלטה, את אותם בתים שרופים, מדממים, מנוקבים בכדורים, שהם עדות חיה קריטית לכולנו למה שהיה וכדי שלא יהיה, ותציב אותם בשטח אחר, ושם יוקם מוזיאון הנצחה.
הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') שופטת לשעבר בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולמסך. blueori@gmail.com.