מתחילת הלחימה פונו והתפנו כ-250 אלף אנשים מבתיהם. חלקם פונו לבתי מלון מכוח פקודת פינוי, חלקם נקלטו בקהילה בקיבוצים או ביישובים קולטים וחלקם התפנו עצמאית ונקלטו על ידי בני משפחה, חברים, או במגורים זמניים.
שוחחנו עם שירה פיסחוב משדרות, היא בת 22 ונשואה לשי, שדרותי במקור. גם עדי, אחות של שירה גרה עם משפחתה בעיר. חמולה של ממש. אני מדברת עם שירה אחרי כמעט 80 יום שהיא לא הייתה בבית שלה, מאז שמחת תורה.
איפה המלחמה תפסה אותך?
"בשמחת תורה היינו אצל ההורים שלי ביד בנימין, שמענו על הבוקר שקורה משהו, בנוסף לזה שהיה אצלנו הרבה אזעקות. אחרי כמה שעות דיברנו עם מישהו שאמר שיש 50 מחבלים בשדרות. אני הייתי בטוחה שסתם מגזימים. לא האמנתי. כל המשפחה של בעלי גרים בשדרות אז הוא התחיל להילחץ והתקשר להורים שלו, הבנו שיש פה אירוע רציני".
"בעלי נסע לשדרות לראות את המשפחה שלו, הם ישבו בבית עם חלונות סגורים"
מאז אותם שעות החיים של שירה ושי וכל המשפחה התהפכו. שירה מספרת: "ביום ראשון בעלי נסע לשדרות עם הנשק האישי שלו כדי להיות עם ההורים שלו בבית. הם ישבו בבית עם חלונות סגורים, לא נתנו לאף אחד להיכנס, אני נשארתי אצל ההורים שלי. בסוף אותו שבוע פינו אותנו למלון באילת".
רבים מהמפונים מדברים על הקושי במגורים בבית מלון לתקופה ממושכת, שירה לגמרי מזדהה: "זה יכול להישמע נחמד, חממה כזאת של כולם באותו מצב, אבל זה היה נורא. בהתחלה לא היה מסגרות לילדים בכלל, אחותי גם משדרות ויש לה שתי בנות קטנות, צריך להעסיק אותם כל היום". מעבר לקושי הזה שירה גם מציינת את הבעייתיות במיקום של המלון: "העניין הכי קריטי היה המרחק מכולם. אי אפשר לקפוץ להורים, חברים לא באים לבקר. הבעלים שלי ושל אחותי יוצאים לאפטרים וכל פעם לנסוע לאילת זה לא פשוט".
ניסתה לייצר תחושה של בית במלון ותלתה תמונות צילום: ללא
שירה ובעלה באפטר במלון צילום: ללא
אחרי חודש במלון, שירה ואחותה, שבני הזוג שלהן נלחמים בעזה, החליטו שהגיעו מים עד נפש. הן עזבו וחזרו לגור אצל ההורים ביד בנימין. "אחותי הכניסה את הבנות שלה למסגרות פה. באילת גם כשהיה מסגרות לבנות של כמה שעות מדי פעם זה היה להעביר את הזמן, לא ללמוד. יש לי אחיינית בכיתה א', זה גיל קריטי שהיא צריכה להתחיל ללמוד לקרוא ולא היה שם שום דבר".
"עדיין כל פעם שמאריכים את התקופה זה תסכול מאוד גדול"
שאלתי את שירה מתי היא הבינה שהפינוי הולך להיות ממושך, והיא כנראה לא תחזור הביתה בזמן הקרוב. "בכל פעם שמאריכים את התקופה זה תסכול מאוד גדול. אחרי שעבר שבוע- שבועיים במלון ואת רואה שהחיילים לא משתחררים ולא נהיה יותר פשוט זה מכניס לייאוש גדול. בכל פעם את נאחזת שעוד מעט זה קורה ואז שוב מפח נפש, אני לא יכולה לעשות שבת אצל אף אחד מהמשפחה של בעלי כי כולם מפונים, אין לי בית. הכל כל הזמן בתחושה של השאלה".
שירה היא סטודנטית במכללת ספיר שבעוטף, היום (א') היא חוזרת ללימודים בזום: "אני לא יודעת אם לחפש עבודה, ואם כן איפה. כי כל הזמן מדברים על לחזור אבל בינתיים אין כלום. בעלי היה צריך להתחיל ללמוד גם הוא והוא מגוייס, לא ברור עדיין מה יקרה עם זה".
אני אחזור לשדרות ברגע שיהיה אפשר, חשוב להראות שאנחנו לא בורחים
מה התוכניות שלה ליום שאחרי, אתם חושבים להישאר לגור בעיר?
"עכשיו אני חיה אצל ההורים. אחותי חושבת לעבור דירה, לעזוב את שדרות אחת ולתמיד. אבל אני אחזור לשדרות ברגע שיהיה אפשר. האמת שלפני המלחמה דווקא חשבתי לעבור, ועכשיו אני רוצה להישאר. אני רואה את השיח שיש עם שאר התושבים סביב לעזוב את העיר ולי מאוד חשוב להראות שאנחנו לא בורחים".
כשהייתה ילדה, שירה ומשפחתה פונו מגוש קטיף. שאלתי אותה איך היא מרגישה לעזוב את הבית פעם נוספת, אלא שהפעם זה בגלל רקטות שנורות מאזור הבית הקודם שלה. "אז ידענו שזה מה שעומד להיות ועכשיו כולם יודעים. הגירוש הוא לא הפתרון ואפילו להפך. הדבר היחיד שצריך לעשות זה לחזק את ההתיישבות. אם יהיה אפשרות נהיה הראשונים לחזור לגוש קטיף, זה גם מאוד קרוב לשדרות אז לא נתרחק יותר מדי".