"ביום חמישי הייתי בטוחה שאחזור. ירדתי לגבול עזה בהתנדבות, כי לא קיבלתי משכורת, ונכנסתי עם חיילות למנהרות המחבלים כדי להביא כתבה בלעדית לכבוד החזרה לעיתון. בערב התקשרו אלי ובישרו שפוטרתי". במילים אלו שטחה ל'כיפה' בדמעות מרים צחי, 60, הצלמת המיתולוגית של מקור ראשון, את סיפורה על פיטוריה מהעיתון בסוף השבוע שעבר.
ביום רביעי שעבר התבשרו עובדי מקור ראשון כי הממונה על ההגבלים העסקיים אישר את מכירת העיתון לישראל היום. על פי ההסכם, על ישראל היום להחזיק 95% מעובדי מקור ראשון למשך שנה לפחות, כך שמרים צחי הייתה בטוחה שתחזור לעבודה כבר ביום למחרת, עד שהגיע הטלפון שבישר כי עולמה התערער אף יותר משהיה. "אמרו לי שישראל היום מחזיקים רק צלמים כפרילנסרים. איך בגילי אוכל לעבוד כפרילנסרית? אני לא רוצה למצוא עבודה במקום אחר, להתרוצץ יחד עם הצלמים הצעירים, אני לא רוצה לסכסך בין הצדדים, אני רק רוצה את מקום העבודה שלי. עבדתי במקור ראשון מאז שהוקם".
באופן מצמרר, פיטוריה נעשו רק כשלושה ימים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום אשר היא מתקשה בו במיוחד. בצעד אמיץ חשפה מרים בסוף השבוע את העובדה שהיא נשואה להלום קרב ואת הקשיים שעברה, אותם הסתירה עד עתה. "אישי הוא הלום קרב שעזב את ביתנו לפני כשנתיים והוא מסתובב בעולם. אני לא מאשימה אותו, אלא את אותה מלחמה ארורה. אני מפרנסת את עצמי וכעת פוטרתי", היא מספרת. סטטוס מחאה אשר פרסמה בפרופיל הפייסבוק שלה זכה למאות שיתופים ותגובות, אך חזרה לעבודה במקור ראשון אינה נראית כרגע באופק.
"לא הבנתי למה לא נלחמים עלי במערכת. מגיע לי לעבוד ולא כפרילנסרית. אני אמורה להיות בין 95 אחוזי העובדים שנשארו", היא מספרת ל'כיפה' וטוענת במרמור שישראל היום הפרו את הסיכומים לפיהן לא יתערבו. "הם נכנסו ברגל גסה וקבעו שלא אעבוד. מה אני אמורה לעשות עכשיו? אם הייתי אלמנת צה"ל הייתי מקבלת משכורת. ברוך השם אני לא אלמנה אבל בעקבות מצבו של אישי נשארתי עם חובות ואני צריכה לשרוד. עכשיו אאלץ בגילי לחפש עבודה כפרילנסרית? מעבר לכסף, העיתון היה הבית שלי. היה לי בשביל מה לקום בבוקר ועכשיו אני לא יודעת איך אשרוד".
בתוך הריאיון הפסימי במיוחד ובקול חנוק מבכי, היא מספרת כי "שלחתי הודעה לכל החברים שלי בעיתון וקיבלתי מסרים מעוד מעודדים. ריבונו של עולם הביא אותי בניסיון כדי להראות שיש אנשים שאוהבים אותי מאוד. חלק התגייסו ואמרו שלא יניחו עד שיחזירו אותי".
"אני לא יודעת אם להיות פסימית או אופטימית אז אני פשוט מחכה לנס. הייתי במקור ראשון מהיום שהוקם ואני לא יודעת מה אעשה אם לא אחזור לעבודה. אני מצפה מהעובדים להרים את הדגל ולהילחם בשבילי, מקווה שהם עושים את העבודה כדי לעזור לי. אולי הם מעסיקים רק צלמים כפרילנסרים אבל גם להם יש יוצאי דופן. אני מותג של העיתון. תרמתי הרבה לעיתון הזה ויש לי עוד מה לתת", היא מסכמת.