מקום של כבוד מוקדש בעבודת יום הכיפורים לבגדי הכהן הגדול. התורה מתארת באריכות את בגדי הבד המיוחדים שאותם הוא לובש בכניסתו אל הקודש, וההחלפות בין בגדי הזהב לבגדי הלבן שוזרות את סדר העבודה של יום הכיפורים.
עם סיום תיאור עבודות הכפרה, נאמר בפרשת אחרי מות פסוק מפתיע: "וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם". התורה מורה לכהן הגדול להיכנס לאהל מועד ולהניח שם את הבגדים שבהם עבד עד כה. חז"ל הבינו שלא מדובר בהנחה ארעית אלא בהשארת הבגדים שם לתמיד: "והניחם שם - מלמד שטעונין גניזה".
מהי משמעותה של הנחה זו? מדוע לגנוז את הבגדים שבהם נעשתה העבודה?
רבי עובדיה ספורנו מסביר: "כי הקריבם לפני ה' ויקדשו קדושה יתירה". חובת הגניזה נועדה רק לומר שאי אפשר להשתמש שוב בבגדים, משום קדושתם וחשיבותם. לפי דעה זו נראה שאין חשיבות למקום שבו היו הבגדים נגנזים, ואכן לדעת הרמב"ם גונזים אותם באחת הלשכות שבעזרה.
אך מפשט הפסוק עולה שהבגדים היו נגנזים בתוך אהל מועד, ובמדרש אף נאמר שהיו מונחים בקדש הקדשים. כלומר, אין כאן רק איסור על שימוש חוזר בבגדים, אלא חובה מיוחדת להניח אותם בתוך הקודש. יתר על כן, בפסוקים מופיעים הבגדים כחלק מרשימת הקרבנות שאותם מביא הכהן אל הקודש, ואפשר ללמוד מכך שגם הם נחשבים כאחד הקרבנות שהוא מביא ביום זה.
מהי משמעותה של 'הקרבת' הבגדים?
הנגטיב (תשליל) של עבודת יום הכיפורים, הוא סיפור מות שני בני אהרן ביום השמיני למילואים, יום חנוכת המשכן. עיון בסיפור זה מלמד על כך שגם שם היה לבגדים תפקיד: "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'... וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". הפסוק מתאר את נשיאת בני אהרן בבגדיהם, וכתב על כך רש"י על פי המדרש: "שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם". בניו של אהרן נשרפו אך בגדיהם נשארו שלמים.
אם נשווה את "יציאתם" של נדב ואביהוא מן הקדש ליציאתו של אהרן מקדש הקדשים, נבחין כי בעוד בני אהרן יוצאים שלמים בבגדיהם אך ללא רוח חיים, אהרן יוצא מקדש הקדשים כשהוא שלם בגופו ואילו בגדיו נשארים מאחור. אפשר לומר, שכדי לצאת חי מקדש הקדשים צריך אהרן לוותר על הבגדים שלו. להקריב אותם.
מה פשר הדבר?
הכניסה אל הקודש צופנת בחובה תמיד את האפשרות של המוות. בתחילת פרשת אחרי מות מוזהר אהרן שלא יבוא אל הקדש בכל עת "ולא ימות", וגם מות נדב ואביהוא מוצג בפרשה לא כעונש על חטא אלא כתוצאה טבעית של "קרבתם לפני ה'". לאורך הדורות תמיד קיים היה חשש שמא הכהן ייכנס אל הקודש ולא ייצא משם בחיים, ולכן "לא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל", וכן הייתה שמחה מיוחדת כשהיה "יוצא בשלום מן הקדש".
מדוע קיים קשר כה הדוק בין קדושה למוות? התשובה לכך פשוטה: ההתחברות לעולם של קדושה דורשת מן האדם התנתקות מכבלי העולם החומרי. הכניסה אל חדריו הפנימיים של הקב"ה תובעת מן האדם לצאת מעצמו.
החידוש של יום הכיפורים הוא שהמוות איננו האופציה היחידה במפגש עם הקב"ה. יש אפשרות אחרת שבה רק הבגדים נותרים בקדש והאדם עצמו יוצא מתוך המפגש לחיים חדשים: "וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו".
הוויתור על הבגדים איננו וויתור קל. הבגדים מסמלים בראש ובראשונה את האופן שבו האדם מציג את עצמו כלפי חוץ, הנורמות החברתיות שהאדם חי בתוכן ועל פיהן. הם מייצגים את הרגליו של האדם ותכונות אופיו החיצוניות. על כל אלו חייב האדם להיות מוכן לוותר, אם הוא מבקש להגיע למפגש עמוק עם הקב"ה. הכאב הכרוך בפרידה זו מתואר באורות התשובה (ח, א): "המכאוב שמרגישים ברעיון התשובה בראשית זריחתו, הוא בא מפני הנתוקים, שחלקי הנפש הרעים... על ידי התשובה הם הולכים ונתקים ונעקרים, מעצמיות הנפש היסודית בעקרה".
עבודת יום הכיפורים מלמדת אותנו שמתוך הפרידה מחלקים אלו לא יגיע האדם לידי מוות אלא לחיים חדשים טהורים יותר, אמתיים יותר, קרובים יותר.
הכותב לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר
המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542.