כבר שנים שקשה לי מאוד עם יום השואה.
גם בלי אמירות אוויליות שמעתירים עלינו בכירי צה"ל, כמעט תמיד אני מוצאת את עצמי יושבת בטקס ומתפתלת בכיסא. לא אוהבת את הקיטש, את מסחטת הרגש ובעיקר את הניסיונות לצאת במסר חינוכי חזק וקולע, כאילו השואה היתה מתודה מוצלחת במיוחד בבני עקיבא.
בתור מורה אני נמצאת בחזית החינוכית של ההתמודדות עם יום השואה, כך שבלילה שלפני מצאתי את עצמי יושבת עד השעות הקטנות של הלילה ומתלבטת ארוכות מה אני עושה עם היום הזה.
מצד שני, האמת היא שכבר תקופה ארוכה שלא הצלחתי לפתוח בכיתה שום נושא משמעותי. בעיקר רצנו כדי להספיק לסגור כמה שיותר פינות לימודיות לפני פסח, אז ההזדמנות הזו ליצור שיח שהוא נטו חינוכי היתה ממש מרעננת.
בוקר יום השואה. כבר הודיעו לי שמחכים לי בתא נרות עם שמות קרבנות השואה ("לכל נר יש שם", פרוייקט מעניין של השנים האחרונות) ונא להגיד לבנות להדליק אותם במסדרון. הכיתה יושבת מולי בחולצות לבנות ויש לי בערך שעה להעביר איתן עד הטקס. כלומר, שעה לנסות לעורר קצת חשיבה ביקורתית כלפי תודעת השואה ולא רק רצון להתרגש ולהתחבר.
"נגיד", אמרתי להן, "שאתן מגיעות הביתה ומוצאות על השולחן מעטפה עם לוגו של האו"ם. בפנים יש מכתב שמזמין אתכן לשאת דברים בפני האו"ם ביום השואה. מה תגידו בנאום שלכן?"
הבנות מתחילות לזרוק רעיונות, להתווכח, להתחדד.
"אוקיי", אני עוצרת אותן. "ואז, שלושה ימים לפני הנאום, מתקשר אליכן מזכ"ל האו"ם ומתנצל מעומק הלב. הוא אומר שיש להם ישיבה דחופה של מועצת הביטחון ושאין להם זמן לנאום שלם, אלא לשניים-שלושה משפטים. כמובן שכל הוצאות הטיסה, הלינה, האוכל וכו' עליהם... אז מה תגידו?"
"וואי המורה, זה לא פייר! הייתי תובעת אותם!" צועקת זו שיום אחד תהיה עורכת דין.
השאר מתחילות שוב לחשוב בקול, ואני רושמת על הלוח אתמה שהן אומרות:
"אני כאן כדי להגיד לכם שדם יהודי איננו הפקר".
"אתם שתקתם חמש שנים ועכשיו אתם נותנים לי לדבר רק שתי דקות".
"אני רוצה לעמוד פה ולשתוק כמו שאתם שתקתם".
"תכל'ס המורה, אין ממש מה להגיד להם... לא היה אכפת להם אז וגם לא באמת אכפת להם היום".
אני רושמת הכל, מדי פעם מעירה משהו כמו "זהו?!" ונותנת להן להוציא הכל.
כשנגמרים להן הרעיונות אני מנסה לשאול אותן למה הן הסתבכו כל כך. אין לכן מה לומר על השואה? על יום השואה? ואז מעודדת אותן - זה טוב שזה מורכב, שאין לכן איזו סיסמה בשלוף שסוגרת לכן את הפינה של "מה אני חושבת על השואה". השואה גדולה עלינו - כל כך גדולה שלרוב אנחנו מנסים לא לחשוב עליה, בטח לא לעומק. יום השואה הוא לא באמת יום זיכרון; הזיכרון הוא גירוי, והגירוי הזה נועד לגרום לנו לשאול את עצמינו - מה זה גורם לי לחשוב, ומה זה גורם לי להרגיש? מה מתעורר בי, לא רק במובן של "איפה זה פוגש אותי" אלא גם כפרט שהוא חלק מכלל. האם זה מוביל אותי למסקנות כלשהן, מחדד בי רצונות כלשהם?
"המורה", קוטעת מישהי את הפאתוס שלי, "אני מרגישה ששמעתי כל כך הרבה שיחות וטקסים, שכולם רק אומרים לי מה נכון לחשוב על יום השואה, ויש דברים שכאילו לא לגיטימי לומר אותם."
נהדר, אני אומרת.
מדברות על הצורך לעבד דברים לבד, לא להיות חלק מעדר מחשבתי גם אם המחשבות הן 'טובות'. מותר לא להתחבר או לא להסכים גם עם מה שרואים בטלוויזיה ובטקס; מותר להחליט לבד מה אני לוקחת מהשואה, איך היא מעצבת את תפיסת עולמי, אילו אמירות צורמות לי גם כשהן כאילו קונצנזוס.
צלצול, והן עדיין יושבות (יש לציין, הישג בפני עצמו...). המורה המקבילה כבר עומדת בדלת ורומזת לי שצריך לרדת לטקס, אז בלית ברירה אני מזרזת אותן לרדת.
אל תגלו לאף אחד, אבל אחרי הצפירה יצאתי בשקט. בכל זאת, קשה לי עם יום השואה.