אלי שרעבי נחטף בבוקר שמחת תורה, הוחזק בשבי וחזר לארץ אחרי 491 ימים. אשתו ובנותיו נרצחו בביתם. אחרי הראיון המפורסם שלו בעובדה ובליץ ראיונות נוסף בשבוע האחרון, נדמה שכולם יודעים את זה. הספר "חטוף" שיצא לאור בימים אלו בהוצאת סלע מאיר מספר סיפור שהסוף שלו כבר ידוע. אם להתעלם מהנטייה האנושית המציצנית להחריד שכולנו לוקים בה כלפי כל פדוי שבי, אפשר היה לחשוב שהקריאה בו מיותרת. אבל מדובר בספר חובה וגם יצירה ספרותית מרשימה.
1. סדר
עבורנו, ברי המזל שלא נחטפו מביתם בפיג'מות, השבי הוא גוש אחד שחור וחסר הבחנה. נלקחו, סבלו, חזרו. אלי שרעבי מצליח, בפעם הראשונה, לפרוס בפנינו את מציאות השבי כמו שהיא. מחולקת לפרקים, מדורגת לרמות שונות, לחודשי השנה, להבדלים בין בית למנהרה. באמצעותו, אני מסוגלת להבין את השלכות הזמן, את התהליך שעבר עליו. מלבד פרטי הסבל המפורט שכולנו כבר יודעים בעל פה מכל כך הרבה סיפורים, הספר הוא מסמך שעושה סדר. שמרכיב בפני, כמו בפאזל, איך נראתה המלחמה מהצד השני, של השובים והשבויים כאחד.
2. בחירה
סלחו לי על הקיטשיות. מאז פרוץ המלחמה אין לי סבלנות לקיטש, לרגש ראוותני, למסרים הערכיים הנאמרים בהתלהבות מוגזמת. אין לי סבלנות, אבל כאן אין לי ממש ברירה. אלי שרעבי כתב ספר שלם שהמסר שלו אחד - יש בחירה ויש תקווה. כשהוא סירב לרדת למנהרה החשוכה והשובה איים עליו בנשק, הייתה לו בחירה. "אני יכול לבחור. או להיכנס למנהרה, או למות. כל הזמן יש בחירה". כשהוא חזר לארץ וגילה שמשפחתו נרצחה, "האסון שהבנתי עכשיו עוטף אותי, אך אני מכוון אליהן, לאמא ולאסנת. אני משוחרר. אני חופשי. הן מחכות לי. אני בא". בימים כאלו, כשכל ניסיון לתפוס קצת שינה בלילה מלווה בתהייה אם הפעם הטיל האיראני ישיג אותי או לא, טוב לזכור שגם במצבים כאלה יש בחירה. או במילים של אלי, "עכשיו החיים".
אלי שרעבי עם תלמידים, חוזר לחיים | צילום: Tomer Neuberg,Flash90
3. ניהול
בחלק הפנימי של הכריכה כתוב ששרעבי הוא בוגר תואר ראשון בכלכלה וניהול, וזה מעניין משתי סיבות: אחת, טוב לזכור שהחטופים שלנו היו פעם אנשים רגילים עם עבודות שגרתיות. ושתיים, הוא מדבר לא מעט על יכולות הניהול שלו שסייעו לו לנהל את חווית השבי ומערכות היחסים עם החטופים האחרים. "לא לתת לדברים פשוט לקרות. אלא לנהל אותם". כך למשל, הוא מתאר את חלוקת האוכל בין ארבעתם. איך הבין שאם לא יתערב לא ישאר לאלון שום דבר לקחת ממגש האוכל המשותף של כולם. לא פשוט לספר בכנות כזאת על המאבקים שהיו בין ארבעת החטופים במנהרה ההיא. כנות שלפעמים אפילו הביכה אותי. מה באמת? באמת רבתם כל כך עד שהשובים צעקו לכם אוסקוט? למרות שהקורא מבין מי אלו "המחנות" אליהם התפצלו הנוכחים, שרעבי לא מדבר על אף אחד באופן אישי. "יותר מאשר אל האימה, נשאבת ונגמרת ומתבזבזת האנרגיה שלנו על ההתמודדות בתוכנו". צודק אלי. גם לא במנהרה בעזה, גם בחיים נוחים בעיר גדולה, עיקר האנרגיה שלנו מושקעת במערכות יחסים שונות. וצריך לדעת לנהל את זה.
4. חמאס
חלק בלתי מבוטל מהספר מוקדש לתיאור המחבלים שהחזיקו אותו בשבי. הכינוי שקיבל כל אחד מהם, המשפחה של החודש הראשון וגם האכזריות ומעשי החסד המעטים. השובים הם דמויות מפתח בסיפור הזה, ולא רק כחמאסניקים רעים שרוצים להרוג את כולנו. לפעמים הם כמעט אנושיים, וכמו שהוא מתאר, "מיום ליום אנחנו מרגישים גם את הייאוש שלהם. הם בוכים לתוך המזרנים". רגע אחרי סיפור על השובה שטיפל בחטוף אחר במסירות "ממש כמו שמטפלים בילד", שרעבי חוזר ואומר ש"הם אנשים חשוכים וברברים". כמו מזכיר לעצמו, וגם לנו, מי הם אותם עזתים שמחזיקים בישראלים. באופן מפתיע אני זקוקה לתזכורת הזאת.
5. העורך
בפרק התודות, שרעבי מודה ל"צבי בן מאיר העורך המוכשר, שבילה איתי עשרות שעות בספרינט שלא ייאמן שאפשר את העמדת היצירה שעומדת לפניכם כעת". צבי בן מאיר כתב את הספר "מי שסוכתו נופלת" שיצא לאור לפני שנה. אין כאן המקום לפרט, אלא רק לציין שמדובר באחד מהספרים הכי יפים שקראתי אי פעם, אם לא היפה שבהם. קל להניח שהעורך בעל הניסיון הוא זה שאחראי על הכתיבה בפועל, במיוחד כאשר המחבר מתעסק במספרים ולא במילים. אבל זו הנחה שגויה. האישיות המיוחדת של אלי שרעבי בהחלט ניכרת בכתיבתו, ומעשה ידיו של העורך ניכרים לעין בין השורות. בתכים שמחברים בין חלקי הסיפור השונים, בהעמדת הסיפור. נדמה לי שזיהיתי את נגיעות העורך במשפטים הקצרים מדי, בחזרתיות הכמעט כפייתית על התבנית אני בצירוף פועל בלשון הווה, בציניות שמבזיקה לפעמים. אבל לכי תדעי.
תמונתו של אלון אהל בכיכר החטופים | צילום: פאולינה פטימר
6. אלון
אלון אהל בן העשרים וארבע הוחזק יחד עם אלי, אליה ואור במנהרה. הוא היחיד שעדיין שם. מצבו הנפשי קשה, גם הרפואי, ואלי מתאר בכזו אהבה את מערכת היחסים שנרקמה בין השניים, עד שיכולתי להרגיש כאילו גם אני מכירה קצת את אלון. "אני רואה איך גם הוא הולך ומשתנה, איך בעל כורחו הוא הולך ומגלה בעצמו חספוס ותעוזה ויכולת לעמוד על שלו". בהמשך אלי משרטט את רגעי הפרידה מהבחור הצעיר שנשאר מאחור, איך השובים קרעו אותו מעליו. ואיך, בשיחת הטלפון הראשונה עם ההורים שלו, אלי אומר ש"עכשיו הוא גם קצת הבן שלי, ואני דואג לו ומייחל לשלומו ולשחרורו". אוי אלון, אלון בן עידית. כולנו מייחלים שתחזור.
חטוף | אלי שרעבי | הוצאת סלע מאיר | 237 ע'