הסערה סביב עדותה הקשה של בתו של הסופר המפורסם עמוס עוז, נמשכת. גליה עוז, בתו הסופרת גם היא, של הסופר המוערך עמוס עוז, חשפה פרטים קשים על אביה. עוז הוציאה ספר אוטוביוגרפי חדש תחת השם "דבר מתחפש לאהבה" ובו היא מפרטת על התנהגות אלימה של אביה כלפיה הן מילולית והן פיזית. אחיה, דניאל, בנו הקטן של עוז הגיב לדבריה הקשים של אחותה, שהייתה בנתק מתמשך עם המשפחה.
עוז הבן מספר על חוויית הילדות שלו עם אביו הסופר המפורסם, מנקודת מבט אחרת, חיובית הרבה יותר. בנוסף, דניאל שופך אור על הנתק המתמשך בין הבת גליה לאביה ולאחר מכן התרחקותה מהמשפחה כולה, בעקבות התחושות הקשות שלה כלפי אביה.
"אבא שלי לא היה מלאך, רק בן אדם. אבל הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר", אומר עוז הבן. "עם דמותו הציבורית היו לי יחסים מורכבים. היו לי ביקורות עליה. למעשה סבלתי ממנה בעקיפין. דווקא בדלתיים סגורות הוא היה האדם הכי טוב שזכיתי להכיר. הוא היה איש ששיפר את עצמו בעיקשות נדירה, החל בנעורים של חוסר-כל וטראומה קשה, ועד שהפך לכור מפיז אור של חום ואיכפתיות. כמו פרח באדמת טרשים. המשפחה היתה הדבר החשוב לו בעולם".
עם זאת, דניאל לא מבקש לייפות את המציאות. "כמובן שלא היינו מהמשפחות המאושרות שהזה טולסטוי וכולן דומות זו לזו. היו פגמים. היו קשיים. יש לי זכרונות רעים מאבא שלנו. אבל עבורי הם כאין וכאפס: רוב הזמן הוא לא רק דאג לצרכינו החומריים אלא היה דאגן בלתי נלאה לשלומנו (עד לרמה נאג'סית), חבקן כל עוד התאפשר לו, חייכן חם בעל קשב אקטיבי ומתעניין (תכונה שתמיד קינאתי בה) ואף סידור או מטלה לא היו זוטים מדי או מתחת לכבודו אם הם היו למעננו. אחותנו הבכורה, פניה, מרגישה כמוני".
על אף החוויה המנוגדת שלו, עוז הבן מבקש לא לבטל את דבריי אחותו: "אחותנו האמצעית, גליה, זוכרת שהיא חוותה מידי אבא שלנו הורות קשה ומתעללת. אני בטוח - כלומר, יודע - שיש גרעין של אמת בדבריה. אל תמחקו אותה. אבל גם אל תמחקו אותנו. גם לנו יש קול וגם הקול שלנו בא מעמקי נפשנו. הוא לא מוקרא מדף מסרים והוא לא נבזי ולא נועד להרע לאיש. אם הייתי מתיר לכם למחוק את קולה של אחותי האהובה, לטובת קולי - זה היה נבזי".
דבריה של גליה שנחשפו מוקדם יותר היום, מציגים באור קשה את אביה: "בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל" כותבת עוז את זיכרונות ילדותה: "האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר".
דניאל, אחיה, ביקש להציג את הנתק ששרר בין גליה לשאר המשפחה, כרקע לפרסום דבריה כעת: "אחרי שנים רבות של קשר משפחתי טוב לכאורה, לא נטול מתיחות ובכל זאת הדוק, רווי שמחות משפחתיות, גליה נזכרה במה שהיא זכרה אז כהזנחה. אני ופניה מצידנו ראינו את אבא שלנו עושה שמיניות באוויר, כורה בורות עמוקים עד כאב בעצמו כדי להבין את אשמתו, להכיר בה, להשתנות, לנסות ולכפר ולהפיס. אם חווינו אני ופניה עוולות מידיו בילדותנו (אשר כמשתמע מדברי גליה, לא היו כאובים אמנם באותה המידה), אף פעם לא ניקר בנו הצורך להציף אותם ולגרום לו להתבשל ולהתענות בהם ממש כך. כאב לראות את זה.
מה שהיה לי קשה וזר - ואני לא אומר את זה כשיפוט, אלא כתיאור כנה של נקודת המבט האישית שלי - הוא שככל שאבא שלנו התאמץ להקשיב, להפנים, לפייס, לתקן את עצמו, כך הפכו הזכרונות של גליה לקשים ומפלילים יותר ויותר".
דניאל מרחיב על הקושי של אביו בימיו האחרונים עם הנתק של גליה מהמשפחה: "אני לא באמת יודע מה הרג את אבא שלי באיטיות, לאורך שש-שבע שנותיו האחרונות: הסרטן, או הסיוטים ונדודי השינה היומיומיים. הסרטן, או זה שאמי התאבלה, בבכי תמרורים חוזר ונשנה, ש"מתה לה ילדה". מה עבר על הורי ראיתי במו עיני. מה עבר על גליה לאורך אותו הזמן, אחרי שניתקה איתנו כל קשר - אינני יודע כי היא לא הרשתה לי לגלות. אני משוכנע שגם לה היה קשה מאד, כואב מאד. גליה היא הרבה דברים, אבל היא לא נכלולית, לא שקרנית ולא מניפולטורית. אנא אל תאמרו אחרת."
עוז הבן מבקש להדגיש את נקודת מבטם שלו ושל אחותו פניה: "באותה מטבע עצמה, אנא גם אל תאשימו את אמי ואחותי פניה באיזו קנונייה מופרכת. אבא שלי מת והוא לא יכול לעמוד על דוכן הנאשמים ולטעון לחפותו, גם לא לסנגר על אהוביו. אנחנו רק עדים: לגבי הדברים שאמא שלנו זוכרת אחרת מגליה, הדברים שפניה זוכרת אחרת מגליה, הדברים שאני זוכר אחרת מגליה - ובכן, אלה הם זכרונותינו מנקודת מבטנו האישית, המוגבלת (כמו של כל אדם). ואת ההסברים שלי לסתירה שבין הגירסאות אשמור לעצמי".