בימים אלו ממש מתחילים תלמידי השמינית בישיבות ובאולפנות לעבוד בקדחתנות על אירוע ההכתרה שלהם. בצעירותי השתתפתי בבימוי ובכתיבת ההכתרה בישיבה בה למדתי. ההכתרה אותה העלנו הייתה בעיקרה הבמה בה "סגרנו חשבון" עם המורים והרמי"ם והייתה בנויה מ"ירידות טיפשיות ובדיחות על חשבונם". בשבוע שעבר עברתי חוויה שגרמה לי להצטער על כך מאד. אחי הוא תלמיד בכיתה יא בישיבת חיספין שברמת הגולן , שם נהוג שבמקביל להכתרה שהיא הפרויקט של השמינית, כיתה יא מעלה מחזה בחודש שבט. הצטרפתי להורי ונסענו לישיבה לראות את המחזה.
האמת היא שבהתחלה לא כל כך התחשק לי לנסוע, אני גר בפתח תקווה ונסיעה באמצע השבוע מפתח תקווה עד לצפון הרחוק בשביל איזו שהיא הצגת בית ספר היא בעצמה הפקה לא פשוטה , לאחר מעשה אני לא מפסיק לברך על הרגע שנסעתי ומצטער על כך שלא לקחתי איתי עוד אנשים שישתתפו גם הם באותה התרוממות הנפש שהייתה לי. זה התחיל בכיף הפשוט של לראות את החברה מתרגשים שמחים ומחייכים ומקבלים את כולנו בקבלת פנים חמה שכללה עוגיות ותה אבל גם בשלב הזה עדיין חששתי, אני למוד ניסיון באירועים מן הסוג הזה ופעמים רבות כל מה שאתה רואה על הבמה זה בלאגן גדול של ילדים שלא מדברים ברור ולא בדיוק זוכרים מתי לעלות על הבמה.
אבל לשמחתי התבדתי, האווירה הטובה הייתה רק קצה קצהו של ההישג המרשים שהם הגיעו אליו. התפאורה נראתה מצויין והייתה מורכבת מחמש במות עלהם קורות ההתרחשויות השונות של ההצגה, המוסיקה הייתה מתאימה בדיוק ונוגנה בכישרון רב, הריקודים היו בהתאמה והצליחו להביא לידי ביטוי גם מסרים וליצור אווירה משמעותית, התזמון של כל העסק היה מדויק, והמשחק היה מעולה, מקצועי, מרגש ונוגע ללב. אבל מעל הכל מה שנתן לכל ההצלחות האלו עומק ייחודי הייתה נעוצה לעניות דעתי במחזה אותו הם בחרו להעלות וברצינות בה הם התייחסו אליו. המחזה אותו הם העלו היה "קסטנר", המחזה מספר את סיפור משפטו של ישראל קסטנר פעיל ציוני בהונגריה של מלחמת העולם השנייה קסטנר ניהל משא ומתן עם הנאצים על מנת להציל יהודים מן ההשמדה תמורת סיוע בכסף ובסחורה. בעקבות פעולותיו אלו הוא הואשם בשיתוף פעולה עם הנאצים. המחזה נוגע ברבדים כל כך משמעותיים של הקיום שלנו כאן. החל במפגש עם האינפורמציה והידע ההיסטורי הרב שהתלמידים נחשפים וחושפים אותנו אליו דרך המחזה, אוצרות של ידע על השואה, על יהדות הונגריה, על אייכמן, על חנה סנש, על מפא"י, על היחס לניצולים בארץ, כולם מבצבצים מתוך המחזה ושואבים את הצופה בו (וקל וחומר את המעלה אותו) אל כל מכמני ההיסטוריה היהודית של התקופה. זה נמשך אל השאלות המוסריות והערכיות שנמצאות בו, שאלת היחיד מול הכלל, שאלת ההתקוממות מול הרצון להציל חיים, האם לבחור להציל מה שאפשר במחיר של וויתור על חלק מן האנשים או ללכת עם כולם עד הסוף? מהי האמת? את מה ניתן לשפוט ואת מה לא ניתן לשפוט? כל שאלות החיים העמוקות האלו פוגשות אותנו בתוך המחזה ומעמידות אותנו מול מצב בו אנחנו לא יכולים להישאר אדישים אלא מוכרחים לחשוב ולבחון גם את דרכינו וההתנהלות שלנו היום.
אומרים שמחזה טוב הוא מחזה שאתה ממשיך לחשוב עליו גם בדרך למכונית , אני כבר שלושה ימים חושב עליו, כל פעם בהקשרים שונים. מה שהיה מאד מיוחד במחזה הוא שהוא הוצג באופן בו אין הכרעה מוחלטת, מה שמטיל על הצופה (וקל וחומר על הממחיז) את האחריות ללכת וללמוד ולברר לעצמו את כל שאלות המשמעות שנפתחו על הבמה. אני חוזר אל ההכתרה שאני העליתי על הבמה וסר חינה בעני. איך בזבזתי את ההזדמנות המיוחדת שהייתה לי ליצור משהו משמעותי ולהתקדם. אני העדפתי להשתמש בה על מנת להעליב אנשים. החברים מחיספין לימדו אותי כמה רחוק הייתי יכול להגיע.
אם זה עדיין לא מאוחר אני מציע לכל ה"שמיניסטים" לחשוב פעמיים לפני שהם מחמיצים את ההזדמנות. נצלו את רגע לומר משהו משמעותי, זה לא חייב להיות דרך מחזה טרגי כמו קסטנר, אפשר לעשות את זה דרך קומדיה , אבל תעשו עם עצמכם חסד ותנסו לומר משהו משמעותי, תאמינו לי שבסופו של דבר גישה כזו תוליד גם הכתרה שהיא לא רק יותר איכותית היא גם יותר שמחה ומשמחת.