"גָּדוֹל
ה וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּ
עִיר אֱ-לֹהֵינוּ
הַר קָדְשׁו
ֹיְפֵה נוֹף,
מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ
הַר צִיּוֹן,
יַרְכְּתֵי צָפוֹן
קִרְיַת, מֶלֶךְ רָב.
אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב.
(...)
סֹבּוּ צִיּוֹן, וְהַקִּיפוּהָ
סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ.
שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה
פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ.
לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן."
דוד המלך שר על ירושלים.
עוד לפני שנבנתה וחרבה, ונבנתה וחרבה, ונבנתה ושוב חרבה ונעזבה, הכיר
אותה דוד המלך. עוד כשרק היתה עיר יבוסית קטנה. ואולי אפילו לפניו, ישב משורר יבוסי על החומה הרחבה של העיר, הסתכל אל המזרח שם תאיר השמש תמידים- תמידים של שחר בעתיד הלא רחוק, וכתב את אשר עלה על ליבו.
כי בכל דור יש מי שיושב בשער העיר הזו, ומשהו עולה על ליבו והוא מוכרח לכתוב.
אולי דוד היה הראשון, אולם מאז לא פסקו. מי לא כתב על ירושלים: מישעיה וריה"ל עד פנחס שדה ולאה גולדברג. מנבואות זעם ונחמה ועד כתבי התרפקות ואהבה. עיר שעשויה שכבות, כנפש האדם.
את השרטוט היפה והעמוק של שירת ירושלים ציירו בעיפרון דק הרב מנחם פרומן והמשוררים אסתר אטינגר ויורם ניסנוביץ, בערב שהוקדש לשירת העיר והתקיים ב"יד בן צבי", המרכז לחקר תולדות ארת ישראל וירושלים. הרב פרומן לימד חלק מספר הזוהר, השואל על עליבותם של עם ישראל וחולשתם. "אם כך הוא, שא-להיכם אוהבכם ואתם יקרים בעיניו, מדוע אתם החלשים והמדוכאים מבין האומות?" שואל הזוהר, בפיו של חכם גוי. "אלא, שחולשתו של העם היא משום שהוא כלב באיברים. מה אי אפשר לגוף בלא לב, כך אי אפשר לאומות בלא ישראל. ומה ישראל כך, אף ירושלים כך".
להקת "40 מעלות" ליוו את הערב בנגינה נקייה ומכוונת, והשחקן ליאור בן אברהם הקריא קטעים שונים העוסקים בירושלים, מ"תהילה" של עגנון, דרך אצ"ג ו"סיפור על אהבה וחושך" לעוז. כמו שאמנו קודם: לכל אחד יש מה לומר על ירושלים.
חתמה את הערב עמונאלה עמיחי שהקריאה משירי אביה יהודה עמיחי, ועשתה זאת בחן ובדיוק הנכונים. גם יחסו של עמיחי ("איש מאמין" כפי שכינתה אותו בתו) לעיר הוא אמביוולנטי: "למה ירושלים תמיד שתים/ של מעלה ושל מטה/ ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע".
רק שתהייה אחת נשארה אצלי אחרי הערב העשיר הזה: מדוע יש יחס כה מחבק וחם לכנסיות בירושלים. איך דנדון הפעמונים משתלב במואזינים ובתקיעות השופר בכותל, בחלק נכבד מן השירים? האם אני היחיד שצלצול הפעמונים מעביר בו רעד ורטט, זוועה וזרות? האם השירה המבקשת לומר אמת חדה כתער, לא חוטאת כאן במין רצון טבעי להיטמע באוניברסליות מטשטשת? או שאולי גם היא חלק מירושלים האמביוולנטית, המכילה הכל?
לא מצאתי תשובה, אולם מעט נחמה יש לי בידיעה שאיני יחיד בריגשה הזו, הזרה, למשמע קול הפעמונים הזר. אורי צבי אח לי.
"רק זה שאהב אהבה עד תכלית אטום שבגוף
ואבדה לו בִּזמן, ולעת ערב עצבת ביד לו,
כעצב כנף נשר, שכֹּח הדווי לא עמד לו,
אחרי הגמלו ברוב זמן מלעוף-
יודע נכון, מה אבד לי בִּזמן בך, צ י ו ן."
האירוע "לשון האש" הוא אירוע הפתיחה ל"חגיגת העברית בירושלים" שתתקיים בימים שני-שישי, כ"ט באדר-ד בניסן לפרטים