פתיחה
"לפעמים המציאות עולה על כל דמיון". האמנם? לפני כמה שבועות השתתפתי בסדנה של דמיון מודרך, ואני לא בטוח שהקלישאה שכתבתי בהתחלה נכונה תמיד. אני אנסה לבאר מעט על הצדדים השונים של הדמיון, בעזרת השיר הקסום הזה, בביצוע של נורית גלרון. אציין שאת ניתוחו של השיר אנו חייבים לאחת קוראות שביקשה במיוחד שאנתח שיר זה, תבורך מן השמיים.
השיר
ספינותיה מטיילות על פני אוקיינוסים של בושםהן כמו רוח של פרחים, לעור פניה של אישההוא אחר להתעורר או זו היא שקמה קודםהספינות שלה לוקחות אותה לארץ חדשה היא יצאה אל הרחוב ומעדה מול המכולתאת שפתיה היא נשכה והאדימה במבוכההספינות שלה כמעט שנכנסו למערבולתובחור אחד שאל אותה לאיפה היא צריכה לאיסלנד, גמאייקה, ניו-זילנד, לסוף העולם,לשום מקום מסוים. היא עלתה על קו חמש והתגלתה בעיר אחרתאין כמו עיר בלי הפסקה לנעוריה של אשהבכיכר שרקו לה שיר, ובשוק קראו לה גברתהספינות שלה לקחו אותה לארץ חדשה מה קרה לה מול הים היא ממש לא מספרתמסתירה את החיוך ושתי עיניה נוצצותהדמיון מפליג חופשי, זה כל מה שהיא אומרתהספינות שלי לוקחות אותי לאן שהן רוצות...
"יום גדול עומד בפתח זה היום שלה"
השיר שלנו מציג אישה שמתעוררת בוקר אחד, בהחלטה ברורה שהיום הזה ייפתח אחרת ויהיה שונה לכל ארכו. זה הולך להיות היום שלה, לחלוטין. היא מתעוררת מוקדם יחסית, מתבשמת, מנסה להיות יותר "אישה", לא כמו בכל יום שגרתי אחר. מה שמניע אותה, "הספינות", נישאות על גלי הדמיון, לוקחות אותה למחוזות אחרים, הרגשות אחרות, ארץ חדשה. ה"שייט" ברחבי הדמיון כמעט נקטע, כשמהריחוף הגדול לעבר הלא נודע, היא מועדת מול המכולת וחוזרת באחת למציאות. "שוב פעם היא, הרחפנית הזאת...", היא שומעת את הצחקוקים המוכרים וכמעט מחליטה להפסיק (ספינות בתוך המערבולת), עד שמישהו מתייחס אליה ומחזיר לה את הביטחון.
שוטי שוטי ספינתי
הים שאליו היא מגיעה בסופו של דבר, משחק פה תפקיד מאוד חשוב: הספינות נישאות על "גלי הדמיון", אישה ש"זורמת" עם הדמיון שלה, שלוקח אותה לכל מקום והרגשה הקיימים בעולם. לצורך העניין, היא מדמיינת את עצמה בתור גברת, שסוחטת מחמאות מן העוברים ושבים ברחוב.הפזמון מחזיר לנו שוב את המוטיב של הים, האישה רוצה להגיע לאיסלנד, גמאייקה וניו זילנד. מה מייחד את המקומות האלה? גאוגרפית, הם באמת נמצאים בקצוות השונים של העולם, מה שאולי מרמז על הגבולות הכמעט אינסופיים של הדמיון. בחינה אחרת של המקומות האלה מגלה לנו שכל אותם המקומות הם איים שמגיעים אליהם רק דרך הים, רק דרך הדמיון...
מי מפחד לדמיין?
מה שעוצר בעד האישה שבשיר לדמיין ולרחף עם הדמיון הוא האנשים מסביב. למה האנשים מסביב לועגים לה? כנראה, שכמו רוב האנשים, גם הם לא ששים אלי שינוי דמיוני ולא מציאותי בחייהם. אך האם זה נכון? כלומר, האם הדמיון הוא באמת משהו הבנוי על בסיס רוחני-מופשט בלבד? הרב קוק ב"אורות הקדש", חלק א, מתייחס לעניין:"עולים הם הדמיונות מתהום הנפש, הם זרע רענן מחביון הנשמה, עולם מלא בהם נשקף. לא חזון שוא הוא התאמת הנפש ודמיונותיה להעולם וכל יצוריו. ים הדמיון הגדול אספקלריא של המציאות הוא, המציאות רושמת בתוכו את רישומיה, ומן המציאות הרי הוא עצמו לקוח".(הדמיון העליון, נ"ד)הרב קוק מתאר את הדמיון דווקא כדבר מוחשי, הלקוח מן המציאות המוכרת לנו. ללא המציאות, לא היה דמיון. יותר מזה, הדמיון הוא אבן-בוחן טהורה של המציאות. מה הכוונה? כשאדם חולם חלום בלילה, הוא אינו חולם שם על דברים שהוא אינו מכיר, או שהם לא ברורים לו דיים. יש לחלום אחיזה משמעותית במציאות. מה שהרב קוק טוען הוא, שהחלום הוא המציאות כפי שהאדם פנימה, בתת-מודע, בדמיונו, היה רוצה לראותה, כפי שהוא עבר אותה במשך היום בצורות כאלה ואחרות.לאחר הבחינה הזו של הדמיון, אנו מגלים שלדמיון יש עוצמות אדירות. האם הוא באמת רק טוב, משקף נאמנה או שלעיתים הוא גם מזייף? הנביאים עצמם השתמשו בדמיון, וידוע לנו שהיו גם נביאי שקר - כוח הדמיון שלהם פעל אבל פספס את המטרה! (אין הכוונה לחטאים שביניהם. היו נביאים גם חוץ מאלו שנכתבו בתנ"ך) מה ההבדל בין הנביאים, או יותר נכון, מה יש לעשות כדי ל"הינצל" מהדמיון ה"רע"?ההבדל בין הנביאים השונים הוא האחיזה שלהם במציאות. נביא ה"שקר" לא רואה את המציאות. הוא לוקח את החזון-דמיון שלו כטאבו, וברור לו שהכל צפוי וידוע. לעומתו נביא האמת, ודוגמה טובה לכך ישעיהו פרק א, נאחז במציאות. הוא רואה שהעם מקריבים קרבנות, אבל הוא גם חי את העושק והשחיתות, והחזונות שלו בהתאם.
הדמיון המפחיד של המציאות
לאחר ההבנה שהדמיון לפעמים אינו ראי מדויק של המציאות, נבנה נדבך נוסף במשמעות של דמיון "רע". ר נחמן (ליקוטי מוהר"ן תניינא, מח) כותב על אדם שרוצה להתקדש ולהתקדם בעבודת ה, אך הוא מופרע מכיוונים שונים, בעיקר מכל מיני הרגשות שווא. במילים אחרות, הדמיון של האדם מפני הלא נודע מכניס לתודעה דברים לא רצויים. וכך בלשונו:"וצריך להיות עקשן גדול מאוד בעבודת השם, לבלי להניח את מקומו...וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת השם, כי צריך עקשנות גדול מאוד מאוד להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילים אותו, חס ושלום בכל פעם...כי כל אלה הנפילות והירידות והבלבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסים בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה"ר נחמן אומר לנו, שהדמיון הוא כלי חשוב בעבודת ה שלנו, אך לא כלי אקטיבי. הדמיון, או בשמותיו האחרים כפי שצויין בקטע, גורם דווקא לנפילות. יצר הרע אורב ומכניס את המתקרב לה לסרטים שונים ומשונים, לתעתועי שווא שגורמים לו לאדם להתרחק. כאן מוטל על האדם דווקא להילחם בדמיון, להבין שזה רגעי עד הדבר האמיתי, כי כמו שאמרנו קודם, לדמיון הזה אין אחיזה במציאות, כמו שממשיך ר נחמן לאחר מכן: "כי השם יתברך מלא רחמים ורוצה בעבודתך מאוד". זו המציאות האמיתית. את זה צריך, במובנים מסוימים, לדמיין.
סוף דבר
האישה שבשיר לא מפחדת לדמיין. היא אפילו מתרגשת מהעוצמות שהיא מגיעה אליהם. זו לא בושה "לרחף" ולדמיין, כי לפעמים, דווקא הדמיון הוא זה שעולה על כל מציאות.
