מיליונים / אתי אנקרי

השיר "מיליונים", של אתי אנקרי, עוסק בצדדים האנושיים הפשוטים של אלו שסובלים מן הפער החברתי במדינה. לקרוא ולהזדהות.

חדשות כיפה חנן פרי 07/12/06 00:00 טז בכסלו התשסז

כתוב בעיתון...

שבת בצהריים, בבית, קורא עיתון. עוד כתבה על שביתה, אי קבלת משכורות, פיטורים. אנחנו רואים כל כך הרבה כתבות על הפערים החברתיים, הפגיעה בשכבות החלשות והעוני המתרחב, אבל איכשהו הנושא לא תמיד נכנס ללב של הרבה אנשים. זה נראה לנו משהו רחוק, שלא באמת קשור אלינו. אנחנו באופן אישי במצב כלכלי לא רע, וגם אם יש קיצוצים - אנחנו מסתדרים. אנחנו לא באמת מבינים את המשמעות של המצב, שאלו לא רק מספרים אלא פגיעה אמיתית באנשים. הפגיעה היא ברוחם, אולי יותר מבגופם, והדבר הרבה יותר גרוע. בכל פעם שאני שומע ברדיו את השיר "מיליונים" של אתי אנקרי הרעיונות האלה רצים בראשי. ננסה לבחון את השיר מעט יותר לעומק.

השיר

אני יודעת שהכסף לא חשוב

אני יודעת אם הלך אולי יום אחד ישוב

אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת

שלחשוב עליו זה סתם בזבוז

של זמן שעובר עלינו גם בלעדינו הוא יזוז


פזמון: אני יודעת שאתה יודע שאני יודעת

שאני לא יודעת כלום

אבל מישהו היום דרך עלי

ואני לא יכולה לקום

אני יודעת שאתה יודע -

השתכרתי החודש לא רע

ובכל זאת הם הגיעו

להוציא לפועל אצלי בדירה


לקחו תטלויזיה תארון תמגירה

שפכו את מה שבתוכה

אני יודעת שזה לא צודק

ואין לי הוכחה


ניסיתי להגיד שהמיסים

הורגים כל הגיון

והם אמרו לי שהם לא גונבים,

הם לוקחים ברישיון


פזמון...


ויש כמוני מליונים

מתגלגלים ברחובות

יש כמוני מליונים

בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים

אנשים בני תמותה

בלי כסף,

לא שווים פרוטה

אני יודעת שהבריאות חשובה

יותר מכסף הרבה יותר

ועל אהבה אין מה לדבר

אסור בשום פנים ואופן לוותר


אני יודעת יש חובות מגלגולים

מתגלגלים עלינו ביקום

אז אם היום נפלתי

אולי מחר אני אקום

פזמון...

ויש כמוני מליונים

מתגלגלים ברחובות

יש כמוני מליונים

בכל מיני צורות

יש כמוני מליונים

אנשים בני תמותה

בלי כסף,

לא שווים פרוטה

אתה זוכר את סוזן הבכירה מהבנק

נתנה לי הרבה אהבה

בעיקר הפשטות הקסימה אותה,

נגעתי לליבה


זה לקח לה קצת זמן לתפוס את העניין

לשנות את הגישה שלה אלי

היא הבינה שאין לי מזומן

והפשיטה את כבודי מעליי

פזמון...

היום זה אני, מחר זה אתה.

בלי כסף.... לא שווים פרוטה

"יגיע כפיך כי תאכל"

"אני יודעת שהכסף לא חשוב"; "השתכרתי החודש לא רע ובכל זאת הם הגיעו להוציא לפועל"

אתי אנקרי, בשירה מיליונים, מספרת מנקודת מבטה של אישה אנונימית קשת יום איך נראה הסיפור.

אנחנו רגילים לחשוב במונחים של הקפיטליזם הקלאסי, שמי שיעבוד - יצליח. כל מי שלא מצליח (או חושב שלא מצליח מספיק) - כנראה רודף בצע, עצלן או פרזיט. לא תמיד זה נכון, לא יכול להיות שאין לנו פתרון לאנשים שבאמת מנסים לעבוד ולהצליח, אך המערכת לא נותנת להם. כבר בתחילת השיר מובהרות שתי הנקודות. היא יודעת שהכסף לא חשוב כל כך ואינו העיקר. היא רוצה לעבוד ולהתפרנס בכבוד מעמל כפיה ולא לחיות על חשבון אחרים, אבל המערכת לא מאפשרת לה.

נבל ברשות החוק

"והם אמרו לי שהם לא גונבים, הם לוקחים ברישיון"

המערכת האזרחית שאמורה לעזור לאזרחים, לא מעט פעמים פוגעת בהם. נציגי ההוצאה לפועל מגיעים לדירה. כדרכה של בירוקרטיה, היא אטומה ואין לאישה בודדה עם מי לדבר כדי להוכיח את צדקתה. היא מנסה להסביר שהחוקים והמסים לא הוגנים, והם עונים לה שהם לא גונבים הם לוקחים ברישיון. השלטון מצדיק את העוולות בכך שהוא פועל לפי החוק, אילוצים של תקציב, שיקולי בטחון מול רווחה וכדומה. על פני השטח הכל נראה תקין. אולם הרבה יותר גרוע מסתם גניבה, זה שוד לאור היום ועוד בחסות החוק. אותן המערכות שאמורות להגן על האזרח, הן אלו שפוגעות בו. איך ייתכן שאנחנו כמדינה, ויותר מכך כבני אדם, לא דואגים אחד לשני לצרכים הבסיסיים ביותר?

כבוד האדם

"והפשיטה את כבודי מעליי"; "אבל מישהו היום דרך עלי ואני לא יכולה לקום"

גם במערכות האזרחיות המצב דומה. בבנק מתייחסים אליה יפה, עד הרגע שבו מגלים שאין לה כסף. בבת אחת היא הופכת מלקוח פוטנציאלי שכדאי להשקיע בו, למטרד שרק רוצים להיפטר ממנו ו"מפשיטים את כבודו" מעליו. אין שום יחס אנושי אמיתי, אלא השיקולים הם כלכליים ותועלתניים בלבד. בכל פעם שהיא מנסה לקום, מישהו או משהו אחר מפיל אותה בחזרה לרצפה. היא רוצה להשתקם, אבל אין שום גוף או אדם שיסייע לה בצעדים הראשונים, כדי שאחר כך תוכל ללכת בעצמה.

איפה אנחנו?

"ויש כמוני מליונים"; "בלי כסף, לא שווים פרוטה"

לא מדובר פה במקרה יחיד. "יש כמוני מיליונים אנשים ברחובות, בלי כסף לא שווים פרוטה". מרוב קפיטליזם, הכסף הופך לחזות הכל. מי שאין לו כסף אינו חשוב. האדם כאדם נשכח.

השיר מנוסח בגוף שני כאילו היא פונה אל השומע ומנסה להסביר לו עד כמה המצב גרוע מחד, ולבסוף מנסה לגרום לו לפעול לשינוי מאידך. אבל אף אחד לא עוזר, אין שינוי. לא רק שהאיכפתיות מהזולת נעלמה, אלא ש"היום זה אני מחר זה אתה". למרות שיש לנו אינטרס אישי לדאוג שמצב כזה לא יימשך פן נגיע אליו בעצמנו בעתיד, חוסר רגישות ואטימות גורמים לנו שלא לעשות דבר לשנוי המצב. אולי זו הייתה כוונתה במשחק בין ידיעה לאי ידיעה בפזמון. זה משהו שאנחנו יודעים ולא ממש רוצים לדעת ומשתדלים לפעמים שלא לדעת... .

סיכום

קשה שלא להיזכר באחד הציווים הבסיסים ביותר: "מה ה דורש מעימך כי אם עשות משפט ואהבת חסד". כל ספרי הנביאים עמוסים לעייפה בדברי תוכחה על עוולות חברתיות, הרבה יותר מאשר עוולות דתיות. לפני המאבק על ארץ ישראל, מצעד הגאווה, וכל סוגיה אחרת, חשובה ככל שתהיה, איך אפשר לשכוח את הרמה הבסיסית ביותר של "כל ישראל ערבים זה לזה", ולא לדאוג לצרכים הבסיסיים ביותר של אנשי עמנו? אני מקווה שדרך הדיון בשיר, הצלחתי להעלות חלק מהבעיות, ואולי אף להכניס למודעות את העניין. לכל אחד מאתנו יש את היכולת לפעול, אם בפעילויות כגון מעגלי צדק וכדומה, ואם בהשתתפות בהפגנות ובחירת מועמדים שעניינים חברתיים אלה עומדים לנגד עיניהם. נסיים בתקווה שהציבור הדתי בכלל, ונציגיו בכנסת בפרט, יובילו את המאבק בעוני, בפגיעה בחלשים ובפערים החברתיים, כראוי לאנשי תורה.


Notice: Undefined variable: tmpUrl in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/incFiles2021/footer.php on line 368

Notice: Undefined variable: tmpUrl in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/incFiles2021/footer.php on line 368