כבר התרגלנו ליצירות שיוצאות מתוך בתי המדרש, והרבה דיו נשפך – ולא לחינם – על זה שהביינישים משתמשים בעט גם לכתוב שירה, ולא רק לקווקוו או לתרץ את קושיית בעל המאור על הרי"ף. תופעה ברוכה זו של יצירתיות אינה כבר בשוליים, ונהפכה למיינסטרים של ממש, וכמעט כל ישיבה המכבדת את עצמה מוציאה קובץ ספרותי כחלק מקובץ המאמרים, או בנוסף אליו.
אך יחד עם השמחה על התפתחות הספרות בקרב הישיבות, יש גם עצב מסוים על כך שהאחות הקטנה, המוזיקה, נשארה בצד. אמנם תלמידי חכמים הם בעיקר אנשים של מילים, אך יש גם ניגונים (במלרע) בישיבה, אם בשירי סעודה שלישית ואם בתפילות ובניגונים (במלעיל) החסידיים. על כל פנים, היצירה המוזיקלית נמצאת בדיליי מסוים בכמות, ומתוך כך גם באיכות. קשה לדלות אוצרות מוזיקליים של ממש מתוך הישיבות, במיוחד כשאת כמות האלבומים שהוציאו ישיבות ניתן למנות בעזרת אצבעות כף יד אחת בלבד.
אחרי כל ההקדמה הזו ניתן להבין את שִמחתי כשראיתי את האלבום "ירכתי צפון – שירים מישיבת קריית שמונה". זהו אלבום ישיבתי במוצהר, אמנם אין עוד הגדרה כזו, אבל הוא מתאים לה כמו כפפה ליד. כל הלחנים, הזמרים, הנגנים, המעבדים, המפיקים והמעצבים הגראפיים של החוברת (היפהפייה!) הם מבית הישיבה. מצורפת לו הקדמה של ראש הישיבה, הרב צפניה דרורי, ובכלל, יש לו שם של קובץ מאמרים. נראה שכל בית הישיבה התגייס להוצאת האלבום. דווקא "בית הישיבה", כי מבחוץ הוא נראה כמו אלבום ביתי: כולם היו שותפים לו והוא בעצם נולד בבית, ב"מלווה מלכה" הישיבתי, כפי שמצוין בהקדמה.
אבל רק מבחוץ הוא נראה ביתי, כי בפנים, בשירים עצמם, הוא לא. הוא אמנם בוסרי ולא משויף עד הסוף, אבל ההפקה מוקפדת. אמנם טוב לקבל מוצר שלא נעשה בחפיפניקיות, אבל כאן ההפקה מוקפדת יותר מדי. הזמרים שרים נכון ומדויק. כל כך נכון ומדויק עד שהוציאו מכל השירים את הנשמה, שהיא, כך נדמה לי, מה שחשוב באלבום דתי. אין שיאים ואין ריגוש, וחבל, כי דווקא יש שירים עם פוטנציאל כמו "התעוררי" השמח ו"נעילת שער". לו ההפקה הייתה נותנת לשירים להיות הם עצמם ולא עוד שיר, היא הייתה מיטיבה עמם. מה שהיא עשתה במקום זאת, זה להשתמש במתכון נוסח "איך לעשות שיר דתי בשלושה שלבים אפשריים", וכך כל השירים נשמעים אותו דבר, עם אותם כלים (מקל גשם, ג'מבה או חליליות), עיבודים ושירה שכתובים לפי חוקי הז'אנר. זאת למרות שהם באו ממקומות שונים זה מזה, בלחן ובמלל.
לגבי המלל: רוב השירים נלקחו מהמקורות, כנהוג. דווקא חלק ניכר מהם אינם השירים הרגילים להלחנה, אלא טקסטים של ר' יהודה הלוי ואבן עזרא, או קטעים מהתפילה שאינם מוכרים כשירים כמו "אלוקיי נצור" מתפילת מר בריה דרבינא, והתפילה שאומרים כשהכוהנים לא עולים לדוכן ("אלוקינו ואלוקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת"). שני השירים שאינם מהמקורות ונכתבו על ידי אנשים מהישיבה הם "דמעה לדמעה" שנכתב ע"י איתיאל גבעון ו"בתוך עמי" של הרב צפניה דרורי, ראש הישיבה. שוב, רק זה שהם נכתבו ולא לוקטו מהמקורות זה יתרון, אבל השיר של גבעון לוקה בחסר, היה צריך לשייף אותו עוד עד שהטקסט יישמע כאילו הוא באמת בא מהלב. דווקא זה של הרב דרורי יצוין לטובה כשיר שנושא עימו מסר, ומשקף את רוח הישיבה. אבל גם כאן העיבוד עשה לו עוול, כשהפך אותו לעוד שיר.
זהו לא אלבום רע, אבל הוא פשוט סתם אלבום, וכואב להגיד את זה על אלבום חלוצי, שפורץ את הדרך לישיבות אחרות. אז נכון, נעשה פה ניסיון, וזה כשלעצמו הוא דבר מבורך, אבל הכישלון מאפיל עליו, ונקווה שהניסיונות הבאים יצלחו יותר. בתכל'ס, אם אנסה להתאים אותו לסיטואציה, אז הוא לא ישובץ אצלי בקבלת שבת או בנסיעה, גם לא במלווה מלכה בה הוא נוצר. אלא, במנה הראשונה בחתונות, זמן סתמי, אוורירי ומוקפד בהפקה.