כִּי יֵשׁ אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת: אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם, עָפָר; וּלְמַעְלָה בְּשָׁרְשָׁם הֵם
אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת הֲוַיָ"ה (ליקוטי מוהר"ן, ח)
עפר. מקום - ברובד היסודי ביותר של חינוך - יש קבלה והכלה. ברובד הראשוני הזה, בית הספר והמחנכים עסוקים בעיקר בפינוי מקום. עוד לפני דרישה, האצה וגדילה - אדם צריך לדעת ולחוש שיש לו מקום. שהוא אהוב ומקובל. חינוכית - אנחנו יוצרים חלל פנוי. מפנים מקום. הפרק הראשון - מוצב ארצה - בעפר, בבית הספר כ"מקום" לכל השותפים בו. נתבונן גם בתפקידו של המחנך כ"מקום", כמפנה מקום בלבו.
מים. גן - ברובד השני - אפשר לצפות לגדילה. לצמיחה. המבט החינוכי מופנה לכוחות גדילה טבעיים שקיימים בתלמיד, שמבקשים לצאת לפועל. בפרק השני נבנה הגשר בין ארץ לשמים. מתחילה תנועה של גדילה, תנועה כלפי שמיא. בית הספר מצטייר בעזרת דימוי של גינה, והעשייה החינוכית מתעשרת בדימויים מעולם פעולות הגינון, כמו השקייה (מים). נציע לראות בתפקיד המחנך כמאפשר מרחב ותנאים לצמיחה, וכמשדר ציפייה לצמיחה.
אש. משכן - רובד שלישי וגוון נוסף - מוקדש לגעגועים. לחשק. לבעירה (אש) וכיסופים ל... לכוחות "חמים" שמניעים אותנו ואת העולם. בית הספר יצטייר כמשכן - לשון משיכה. מקום שנוטה לקדושה, שמחנך לגעגוע ולשאיפה לאינסוף. ביסוד הזה, העמדה של המחנך פעילה, מסעירה, מלאת תקוות ושאיפות. הוא מניע, ויוצר תנועת משיכה. במקום הרגעה, קבלה ונתינת מקום - המחנך מדגיש את הפער בינינו לבין האינסוף, את הפוטנציאל. תנועה חינוכית כזו רווית מתח של געגועים, של אש בוערת, וממילא - מלאת חשק.
רוח. - היסוד הרביעי - רוח, מוקדש לתנועה רביעית. בעירת האש פוגשת בתנועה שמשיבה רוח מצננת. תנועה של רוח מאפשרת לשאת ניגודים, לשמוט אחיזה בעמדה, בקונספציה. היא מזמינה אותנו להרפות מכל שיטה חינוכית, להיות "אין" - ולקחת חלק באמנות החינוך באורך רוח.
רובדי הקיום הללו, היסודות השונים - מתחלפים לנגד עינינו, מיום ליום, מתלמיד לתלמיד, מעת לעת. המודעות אליהם חשובה מכמה פנים. ראשית, היא עשויה להרחיב את "ארגז הכלים" של המחנך, להרחיב עבורו את היריעה. חשוב מכך: בכל רובד ובכל יסוד יש גם קליפות. בעיות. היצמדות אדוקה לכל אחד מהרבדים הללו הופכת את היסוד הרוחני ל"שיטה" חומרית. ל"השקפת עולם" חינוכית. היצמדות כזו גוררת לא פעם התקשחות, התאבנות או שחיקה. המודעות לגוונים השונים, לתנועות שונות בשדה החינוכי מעשירה את עולם הדימויים הפנימי שלנו כמחנכים, ומשחררת אותנו מאחיזה בשיטה, בתפיסת עולם - תהיה אשר תהיה. מחנך עשוי להיות חופשי לשאול את עצמו: מה מתאים לזמן הזה? לתלמיד שכזה? למורים וחברי צוות שונים?
הרחבת היריעה לגוונים השונים, ליסודות השונים בחינוך - מזרימה את האוויר. בשפה אקולוגית, נחוצים ארבעה יסודות שמשמרים יחסי איזון, שמעבירים במציאות רוח חיים. השונוּת שומרת על רעננות, על טריות, ומאפשרת חופש (במקום נעילה ו"שיטתיות"). היא משחררת. פותחת אפשרויות. מזמינה אותנו להקשבה עדינה לצלילים שונים ולמגע מתאים עם סוגים שונים של תלמידים. היא מונעת התקשחות ואחיזה אדוקה - שעלולה להפוך את החינוך מרוח לחומר. משום כך, התנועה בין היסודות היא תנועה רוחנית. בתיאור הזה טמונה אפשרות חדשה שתהפוך את מלאכת החינוך מעבודה קשה לאמנות.
... (אות א) כִּי עִקָּר הָרְפוּאָה הִיא עַל-יְדֵי הִתְמַזְּגוּת הַיְסוֹדוֹת, כִּי יֵשׁ אַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת: אֵשׁ, מַיִם, רוּחַ, עָפָר. וְצָרִיךְ לָזֶה חָכָם גָּדוֹל, שֶׁיֵּדַע לְמַזֵּג הַיְסוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִן הָעֲשָׂבִים, כְּפִי הָרְפוּאָה שֶׁצָּרִיךְ זֶה הַחוֹלֶה...
(אות ט"ו) וְזֶה בְּחִינַת רַבִּי עִם תַּלְמִידִים, שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ רַבִּי אֲמִתִּי עִם תַּלְמִידִים, עַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה וְנִתְתַּקֵּן גַּם כֵּן כָּל הַבְּחִינוֹת הַנַּ"ל. כִּי עַל יְדֵי קִבּוּץ הַתַּלְמִידִים אֵצֶל הָרַב, עַל יְדֵי זֶה נִתְקַבֵּץ וְנִתְלַקֵּט חֶלְקֵי הָאֱמוּנָה. וְעַל כֵּן נִקְרָא לִמּוּד הָרַב עִם הַתַּלְמִידִים יְשִׁיבָה - עַל שֵׁם קִבּוּץ חֶלְקֵי הָאֱמוּנָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת "אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת" (שְׁמוֹת טז), בְּחִינַת "שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה" (תְּהִלִּים לז, ג)... כִּי הָרַב הוּא מַשְׁגִּיחַ עַל חֶלְקֵי הָאֱמוּנָה שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְקַבְּצָם וּלְהַעֲלוֹתָם. (ליקוטי מוהר"ן תנינא, ה)
הרב דוב זינגר משמש כראש ישיבת מקור חיים.
המאמר המלא מתפרסם בלפנים, ספר המאמרים של מוסדות מקור חיים.