הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד
לפני כמה ימים בלבד חגגנו את חג החרות - חג החופש. בחג אנו מעלים על נס את גאולתנו הלאומית משעבוד המצרים. אך דומני שרק בעם ישראל יש לגאולה זו גם קשר לחירות הפנימית, שגם אותה אנו רוצים לחוות ולחיות.
מהחג הנפלא הזה אנו מתחילים לספור חמישים ימים לקראת חג מתן תורה - להשלמת האידיליה.
בשירו כותב יהודה פוליקר על הצל שלו - צלו מתלווה אליו בדרכו, לפעמים הוא מוביל ולפעמים הצל.
לכאורה אין הבדל בין שני המובילים עד שהעננים החלו להתכנס בשמים והגשם החל לרדת. אז - הצל מתכנס בתוך הכותב ואנו חושבים שהוא המשיך לבד בדרכו.
אלא שבבית השני הצל מתחיל לעשות בעיות ומאיים על הכותב.
לפני שנמשיך בניתוח של השיר ננסה לברר- מיהו ומהו הצל?
לצל יש קונוטציה שלילית - זהו משהו שחור, אפל, אך הוא גם מין תבנית מדויקת שלנו (או של העצם שאליו הוא שייך). הצל לא עוזב אותנו לעולם. לפעמים הצל ילך לפנינו ולפעמים אחרינו. יש והצל בכלל נעלם - כאשר השמש במרומי השמיים או בעת חושך מוחלט.
כאשר אני חושבת על המשמעות הרוחנית של הצל, עולה במוחי דמותו של היצר הרע. גם ליצר הרע יש קונוטציה שלילית, גם הוא חלק מאיתנו (כל הגדול מחברו - יצרו גדול ממנו) וגם הוא מסוגל לשלוט בנו או להישמע לנו.
נחזור לשיר - כפי שכתבנו, בבית השני הצלהיצר מאיים על הכותב - הוא מפחיד ומאיים ואף שואל : "לאן אתה לוקח?".
מה אתם הייתם משיבים על שאלה כזו? לא הייתם מתחילים להסביר ליצר מה מטרתכם? ולמה אתם צריכים לעשות כך ולא אחרת? ולמה אין לו בכלל זכות שאלה...
אך פוליקר עונה לצל: לאן אתה בורח? ולמה בכלל צל כשאור בפנים?
מה התשובה הזו??
יש משפט אחד שיכול לענות לנו: "בראתי תורה - תבשיל, ובראתי יצר הרע - תבלין"
את היצר, את הצל שלנו לא צריך להכניע - לא צריך לגרש מתוכנו. את היצר צריך לגייס לעבודת ה ולהשתמש בו לחיים הרוחניים שלנו. כפי שמבקש פוליקר:
"בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים (כי לי אין. הרי אתה התבלין, אתה הוא בעל הטעם, אתה הוא בעל המעוף)
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף..." (בוא וביחד נעבוד את ה - עם כל הכוחות גם הגופניים והנמוכים ביותר)
ומתוך החיבור הזה יוכל האדם יחד עם יצרו/צילו להגיע לחופש, לחרות הפנימית האמיתית.
הרי אפשר להיות "משוחרר מכל פחד - רק כשהצל ואני ביחד".