החברות משם

ההיסטוריה של אלון מורה כתובה בדם. רבים מספור הם בני היישוב שנרצחו על ידי מחבלים במהלך השנים. לפני כארבע שנים חדר מחבל לדירת משפחת גביש והתחיל יורה לכל הכיוונים. בטבח הנורא הזה נהרגו ארבעה מבני המשפחה: דוד ורחל - ההורים, בנם אברהם, ואביה של רחל - יצחק קנר. בהלוויתם של בני המשפחה אמרה מישהי ש"אסון כזה יכול להוביל לשני כיוונים. או לנפילה לתהום או לצמיחה. ואלון מורה בחרה את הדרך שלה".

"החברות משם" מספר לנו על חברות מופלאה, אך באותה נשימה גם חושף את הצד האפל של הירח, בכל הנוגע למיתוס הגבורה של ההתנחלות. מעבר לביקורת כלפי המתנחלים הבוקעת במפורש או במובלע מבין דברי אחת המשתתפות בו, המאשימה את המתנחלים בצביעות, ובסטייה מדרך הישר ("כת מסוגרת, מתנשאת, שונאת, מנותקת..." הסבורה כי "לנו יש מה לתת, אין לנו שום דבר לקבל משם") - לשד הסרט, העוסק בחברות שהתפרקה, מראה כי לא הכל סיפורי גבורה, לא הכל נחישות איתנה ובלתי מתפשרת, לא הכל "מוביל לצמיחה". יש גם הרבה תהום. לצד האמונה היוקדת, קיים גם אובדן דרך. לצד הצהרות הגבורה של המנהיגים, קיים גם המתנחל הקטן, הפשוט - המתנחלת במקרה שלנו - שתדמיתה, כך מסתבר, שונה לחלוטין מכל הסטראוטיפים והקריקטורות להן אנו רגילים. נסיָה הלכה עם בעלה לבדוק מהי ההתנחלות הזו עליה שמעה, רחל לוי ובתיה הלכו בעקבות בעליהן האידאולוגים. אף אחת לא מתנחלת "טיפוסית". ולמרות זאת, ואולי בגלל זאת, מעניין לגלות שהסרט, לפחות בינתיים, מדבר בעיקר אל דתיים. כששאלה הבמאית את הצופים באולם ההקרנה בו נכחתי כמה מהם הינם חילוניים - מבין הקהל שמנה עשרות רבות של אנשים הורמו ידיים ספורות. האם זה בגלל שהמתנחלים לא מעניינים את העולם החילוני? או שמא יש בריאליזם המפוכח של הסרט הזה, המראה את המתנחלים כ"אחד האדם" - משום איום על הקטלוג הנוח והחמים אליו אנו מורגלים? לאלוהים פתרונים.

היו ימים

הן היו חמש - רחל כהן, רחל לוי, בתיה, נסיה, ורחל גביש ז"ל. חבורה של נשים השונות להדהים זו מזו. רחל כהן - הדומיננטית והשובָה - היחידה שנשארה "דוסית" עם כיסוי ראש ולבוש צנוע, והיחידה שנשארה "מתנחלת", רחל לוי מלאת הביקורת, נסיה התוניסאית החמה והתמימה עם המבטא הצרפתי המקסים, ובתיה - הגרושה, הרוחנית מחד והנהנתנית מאוד מאידך. המנסה לנגוס בשני העולמות ולא מוכנה להתפשר, לא על הזה ולא על הבא. רחל גביש ז"ל כמעט ולא מוזכרת בסרט. הסרט מתחיל מיד בנסיה המספרת על הרצח, ובכך ממקם אותנו מיידית בסצנת "היום שאחרי". ניתן לראות בחסרונה של רחל גביש בסרט חיסרון, אך לדברי הבמאית היא מעין נוכחת נפקדת לכל אורך הסרט, בדמותה החופפת ומרחפת מעל הכל, ובכך שהיא היתה הדבק המחבר (אמרו עליה שהיתה בה יכולת מדהימה לחבר בין אנשים שונים לחלוטין. בהספדה של רחל כהן המופיע באתר של שכם היא אומרת עליה שהיא היתה "מחוברת לאינסוף מעגלים של אנשים"). תהליך התפרקות החבורה שהתחיל עוד לפני מותה, עקב בעיות שונות, כמו נחתם והגיע לידי עובדה מוגמרת עם מותה.

אביטל לוי, ש"גדלה על מיתוס החברות הנשית הזו" לדבריה, הלכה וקיבצה מחדש את הנשים, ראיינה אותן, ויצרה סרט המאפשר לנו להעיף מבט לתוך מסמך אנושי ריאליסטי, כואב, ומרגש. הסרט מורכב רובו ככולו מדבריהן של הנשים. למרות הדברים הקשים שנאמרים בו, האווירה בו היא שלווה. הבנות שוכבות להן בנחת בסלון או מטגנות ארוחת ערב, הפסקול שקט ומלטף. כפי שצריך להיראות "היום שאחרי". עקב הרצון להציג דברים כהוויתם, אין בסרט כמעט שום בימוי מלאכותי או אפקטים קולנועיים, והוא נטול מאפיינים אומנותיים כמעט לחלוטין. לא תראו את צלליתה של רחל כהן הפוסעת בצעד מלאנכולי על החוף. לפעמים הדבר בולט אפילו עד כדי הגזמה. בסצנת המסעדה הצילום רועד ולא מקצועי, ורעשי הרקע מפריעים לשמיעת הבּנות ולריכוז. ולמרות חסרונות בולטים אלו ויובש אומנותי זה, הסרט מצליח לרגש מאוד, ודמויות הנשים קוסמות. במיוחד רחל כהן, ללא ספק המרשימה שבחבורה. עם הירצחה של רחל גביש עברה רחל כהן לקדומים יחד עם ששת ילדי המשפחה הנותרים והתמסרה כליל לגידולם, כיאה לחברה אמיתית. באחד הקטעים הקשים בסרט מטיחה נסיה ברחל כהן, כלאחר יד: "את לא גיבורה. לקחת את הפרוייקט של גביש והזנחת אותנו. לא שיתפת אותנו". רחל ההמומה לא מוצאת מילים בתחילה, אך מייד מתעשתת ולא נשארת חייבת: "טוטאלי. לא יכולתי. וויתרתי על חברות. כנראה שזו היתה חברות על תנאי". השיחה הזו מעיקה עליה, והיא מבקשת לחתום את הנושא הזה. בקטע מרגש אחר מרככת נסיה את הביקורת שלה ואומרת בדמעות ש"מה שרציתי להגיד זה שרחל מאוד חסרה לי".

גם רחל לוי, שחלתה בסרטן, שהזוגיות שלה היתה בקרשים ושהתרחקה מאורח חייה של המתנחלת הדתית, מאשימה את רחל כהן על כך שהשאירה אותה לבד. רחל כהן מודה שלא ידעה כי היה לה סרטן, אך שוב מתקוממת ואומרת ש"איכשהו תמיד החולשה שלי אשמה יותר משלכן".

אלו הם החומרים מהם מורכב הסרט. סיפורים כואבים על חיים לא קלים, גירושין, התרחקות מן הדת והאמונה בצדקת הדרך, הטחת האשמות, השלמה, והתרפקות נוסטלגית על קשר נשי אמיץ שהיה ואיננו עוד.

הסרט איננו סרט פוליטי, למרות ההיבט ה"מתנחלי" הבולט. זוהי דרמה אנושית שכל אדם, תהא השקפתו אשר תהא - יוכל למצוא בה את עצמו. "החברות משם" הוא גם סרט נשי, בגלל המשתתפות בו שרובן ככולן נשים (ולא רק ארבע הגיבורות), ובגלל שהוא כולו בעצם "שיחת נשים" אחת מתמשכת בסלון, על כל מאפייניה של זו. זה אולי מסביר את העובדה שלמעלה מ80% מן הצופים באולם בו נכחתי היו נשים, בכל הגילאים.

ובכל זאת, כל מי שמבקש להכיר צד פחות מאושר ויפה באידיליה המתנחלית, וכל מי שמחפש סיפור אנושי כואב ומרגש (ואמיתי לחלוטין) - עשוי לגלות עניין בסרט הזה, ויהיה זה גבר או אשה.

"החברות משם", בימוי - אביטל לִבנה לוי. 72 דקות, עברית, עם כתוביות באנגלית.

הסרט יוקרן במוצ"ש הקרוב (פרשת וארא) בשעה 20:30, בהיכל שלמה בירושלים