בעידן הגלובליזציה והאיחוד האירופי, שלא לדבר על MTV Europe והאינטרנט , מי בכלל זוכר את האירוויזיון? ומי בכלל צריך אותו? תחרות השירים הכלל-אירופית אכן הקדימה בעשרות שנים את האיחוד האירופי, ונתנה תחושה של כפר גלובלי - כפר מערבי-עירוני משהו, רדוד ופופוליסטי. תלונתו המפורסמת של שלמה גרוניך על "שירים פשוטים... שירים בשני אקורדים... מילים שלא אומרות לי שום דבר" יכולה לשמש סיכום מוסיקלי יאה לשירי האירוויזיון של כל הזמנים. אף פעם לא הבנתי מה בדיוק אירופי בעשרות המימושים הצפויים עד מיאוס של תבניות מוסיקליות שמקורן דווקא בארצות הברית, ממציאת הפופ. דווקא מאירופה, מלכת המוסיקה המערבית העממית והאמנותית, הייתי מצפה ליותר.
תחרות מוסיקלית בין-ארצית יכולה לתפקד בשני מישורים: האחד גיבוש ואיחוד תרבותי, והשני אפיון וייחוד עממי. התוצאה האופטימלית יכולה כמובן להיות גם וגם - כלומר, יצירת גאוות-יחידה יבשתית סביב הגיוון הרב-לאומי. במקרה של האירוויזיון הפספוס הוא כפול. לא רק שהדחיקו כל שמץ של ייחוד ושל תרבות עממית-מקומית, אלא שגם המכנה המשותף שסביבו חל ההיתוך התרבותי היה מרכיב זר והמוני. ההצלחות הגדולות ביותר מהאירוויזיון נמדדות בהתערותם של זמרים, זמרות ולהקות בסצנת הפופ האמריקנית - כמו שקרה עם להקת אבבא בשנות השבעים ועם סלין דיון בשנות התשעים. מה אירופה הרוויחה מכך? מספר קטן של שגרירים בסצנה המוסיקלית - שגרירים שמתנהגים כזיקית תרבותית לכל דבר, ומוכיחים שגם אירופים יכולים לשיר במצעד הלהיטים ו/או במועדוני הפאר של לאס-וגאס.
בעשור האחרון נדמה שהמאיסה בסטנדרטיות הריקנית של שירי האירוויזיון היתה לנחלת הכלל, ויש שהחלו לנבא בכל שנה את מנצחי התחרות לפי מידת החריגה מהתבנית המקובלת. בשנים שבהן רוב השירים היו איטיים ורומנטיים ציפינו לזכייתו של שיר קופצני ואופטימי, ולהפך. לצד התמיכה ההולכת וגוברת בחריגות מהמסגרת, נוספו שתי תופעות חדשות שהפיחו בתחרויות של השנים האחרונות מידת מה של רוח רעננה: הנהירה המוסיקלית לכיוון "מוסיקת עולם", והניסיון לזעזע.
הנטייה לגימיקים היא וריאציה נועזת יותר של המגמה לחרוג מהתבנית הצפויה. כאן, כדי לשבור את הרצף, פונים לכיוון הנועז - בעיקר בתכנים המילוליים והוויזואליים, ופחות בסגנון המוסיקלי. במסלול הזה אפשר לומר שאנחנו הישראלים ניסינו הכל: היינו לאומיים גם כשזה כבר לא היה פוליטיקלי-קורקט, העברנו מסרי חירום על מצבנו הביטחוני, הנפנו, לחילופין, דגלי מדינת אויב, הרמנו את נס הטרנס-גנדריות, ושלחנו זמרות בעלות כשרון מפוקפק בלבוש שאינו משאיר מקום לדמיון הפרוע. אולם בינתים גם הניסיון לזעזע ולמשוך תשומת לב הפך נדוש, והיה כמעט לחלק מכללי הטקס. לזכותו של קובי אוז ייאמר שאצלו זה נעשה לפחות בנימה ראויה של הומור עצמי.
הניצחון הפיני של השנה שעברה מייצג גם הוא הניסיון העייף לזעזע. אך הפינים הלכו צעד נוסף קדימה, וכללו בניסיון לזעזע גם את ההיבט המוסיקלי-סגנוני - וגרפו את הקופה. רק באירוויזיון יכול סגנון הרוק הכבד - המטאל הגותי - להישמע כבשורה מרעננת וחדישה. עשרים שנה אחרי שהסגנון המוסיקלי הזה נולד וכבש בני נוער (ומבוגרים) בכל העולם, הוא חדר במפתיע את מסך הברזל המוסיקלי של האירוויזיון.
גאווה לאומית, אם בכלל עוד מותרת בעולם ובאירופה בפרט, אל לנו לחפש מתחת לאבק המצטבר של תחרות האירוויזיון. מה גם שלהשתייך לאירופה זה כבר לא גאווה גדולה, כפי שהיה פעם. השבוע נחגוג 40 שנה לאיחוד ירושלים - זאת סיבה טובה להנפת דגלים ויציאה לרחובות.