פשוט צפת.
אני מנסה את הזיכרון: כביסה נמתחת בעיר החדשה, בניינים צרים וגבוהים, תחנת דלק פתאום ולידה מערת שם ועבר, משאית לחם שנפלו ממנה כל הכיכרות על הכביש ואני ואסתר רצים להרים, מְקבץ נדבות בשביל ארגון מזון כלשהו, אחד מיני אלף, בית כנסת, ועוד אחד, ועוד אחד, בית קברות גדול, מקווה קר. בלילות הולכים לחפש הרפתקאות, קטנים ותמימים וחושבים שהאמת נמצאת איפשהו מעבר לסיבוב, מקופלת בכיס של ברסלבר זעוף גבות מאלה שרואים מתנדנדים בעד חלונות הישיבות הקטנות, או אצל סאונדמן עייף שמקפל את הכלים ועכשיו הסיגריה תלויה לו בזווית הפה ועיניו טרוטות, והמון, המון מדרגות וצפוף.
לא.
לא פשוט, צפת.
מסתבר שגם לא כ"כ פשוט להוציא אלבום ניגונים בצפת. צפת, שמאגדת בתוכה אנשים מעדות, זרמים וסגנונות שונים, גם מייצרת סגנון יייחודי של מוזיקה. קצת כמו סמטאות העיר העתיקה שלה: מסתבכת בתוך עצמה, לא בטוחה אם ישן או חדש או מין ערבוב של שניהם יחד, אבל מה - תמיד אופטימית.
ככה גם מרגיש האלבום החדש של 'סימפלי צפת', שמכיל - לפי הכתוב על העטיפה- 'ניגוני חסידות ברסלב ועוד ניגונים' והוא נקרא (במפתיע): 'אסור להתייאש'.
ניתן לחלק את האלבום לשלושה חלקים.
חלק אחד, הניגונים ללא-מילים (ביניהם א-ל אדון, ניגון מז'יבוז', ועוד), עשויים היטב. חוץ מכמה חריקות בעליות, הכינור (יונתן ליפשיץ) עושה את תפקידו בנעימות, והבסיסט (איל פלד) נותן נפח חיובי, שגם מעניק פן מודרני לניגונים. העיבודים יפים, עשויים בטוב טעם ובסגנונות שונים. כך, למשל, ניגון הבעל שם טוב מקבל קצב מזרחי, ריקוד ברסלב פתיח של חליל בנוסח אירי, ניגון חב"ד זוכה לביצוע רוקיסטי, ואילו ניגון רב קליין נשמע כמו תחרות שוורים באחד הירידים בצפון אמריקה, כשמוזיקת קאנטרי היתה בשיא האופנה.
חלק שני, שמשולבת בו גם שירת מילים (אסור להתייאש, בזכות יוסף הצדיק, אויפן פריפעטשיק ועוד), הוא מורכב יותר. מצד אחד הרמה הגבוהה של הביצועים והעיבודים נשמרת, אולם מצד שני נרשמת נפילת מתח כאובה כאשר מגיעים לחלק המילולי. סימפלי צפת שרים בלי אנרגיות ונראה שהם מודעים לכך, ולכן הסולן - שהוא גם טכנאי הסאונד - שם אותם הרחק מאחור במיקס, כך שהם נשמעים כאילו הם עומדים מאחורי הבמה.
זה חבל, כי מביצוע של ניגון חסידי אתה מצפה שיהיה אנרגטי וסוחף, ובסופו של דבר מתקבל ביצוע מצונן, שגורם לך לחכות לשיר הבא.
החלק השלישי הוא של שלושה שירים מקוריים (אל תהיה עצוב, הכל אחד, וניגון אבא), כאשר – שוב - החלק האינסטרומנטלי נעים ומעניין, ואילו השירה חלקית ולא צלולה. הלחנים נחמדים, אבל לא מרשימים, ואינם מהווים חידוש בעולם המוזיקה הקרליבכי בן שלושת האקורדים.
מה שמעניין אצל סימפלי צפת זה, שבניגוד לניגוני חסידים אחרים שבחרו ללכת בכיוון אותנטי לא מתפשר (כמו דדי בן עמי שמתעקש רק על כלים אקוסטיים), או חדשני מאוד (רק אני זוכר את ההרכב 'מטאליש', ששמענו עוד בקלטות בחדר של צבי, בביצועים שחישבו להרביץ אדמו"רים ממנוחתם לשמע הניגונים שלהם בחשמליות מייללות?), סימפלי צפת בוחרים דווקא את דרך האמצע: ניסיון - שעולה יפה - לשמור על אופי הניגון, אבל לשטוף אותו ברוח הזמן. דרך שלא פוסלת מוטיבים מודרניים (סולו בס באמצע הניגון?), אבל בתנאי שהשדרה המרכזית עומדת: הניגון הוא ניגון, ולא פלטפורמה לאילתורים.
אני חייב להוסיף הערה. לפני שלוקחים מקהלת ילדים לשיר, צריך לוודא שהם מסוגלים להגיע לגבהים אותם השיר דורש. יש צרימה בלתי נסבלת, כאשר בשני השירים בהם מקהלת הילדים משתתפת, הם מגיעים רק כמעט עד התו הגבוה שבסוף המהלך, ובמקום הרמוניה נשמע זיוף.
לטובה יש לציין את צבי הירש רזניק, ששר באופן כ"כ מופלא ומדויק את השיר היידי אויפן פריפעטשיק, כך שאפילו מי שאינו חובב יידיש מובהק –כמוני- ייהנה ויתרגש.
בקיצור: האלבום החדש של סימפלי צפת מיועד למי שאוהב ניגונים, אבל לא מתאים לבעלי אוזן מוזיקלית רגישה במיוחד.