ביקורת קולנוע - "בוקר טוב ילד"

מעין דוקו-דרמה, אשר בכוונה או במקרה, מציית לכללי הדרמה הנצחיים של אריסטו: אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה

חדשות כיפה נעמי גוטקינד-גולן 25/03/19 14:31 יח באדר ב'

ביקורת קולנוע - "בוקר טוב ילד"
בוקר טוב ילד, צילום: טרנספקס

שתי ציטטות עברו בראשי במשך כל זמן הקרנת הסרט הישראלי "בוקר טוב ילד" שכתב, ביים ומשחק בו את אחד התפקידים הראשיים, שרון בר זיו, הופק ומופץ על ידי טרנספקס ועולה בבתי הקולנוע החל מה-28 במרץ: "הילד של כולנו" (ביטוי כל כך ישראלי ששם הסרט מהדהד אותו), ו- "אלה הם חיינו בזמן האחרון / יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון / ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה / מי הבא בתור ומי בתור הבא", שירם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד. כש"הזמן האחרון" הוא בעצם השנים הרבות האחרונות העוברות על כולנו. ועוד הערה: בכוונה או במקרה, בר זיו מציית בסרט החשוב הזה לכללי הדרמה הנצחיים של אריסטו: אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה. 

 

המקום: חדר לא גדול בבית חולים. כמעט הכול מתרחש בין ארבעת כתליו. 

העלילה: עומרי, לוחם צנחנים שנפצע בעזה, שוכב חסר הכרה. אמו, אביו ואחותו, מתלכדים סביבו, לא עוזבים אותו לרגע לבד, וישנים בתורנות למרגלות מיטתו בבית החולים לילה אחרי לילה. מערכת היחסים ביניהם מתוחה ומלאת קונפליקטים אבל אהבתם הגדולה לעומרי, ומאבקם להחזירו לחיים, חושפים את עוצמתו של הקשר המשפחתי – וגם זה כל כך אופייני לחברה הישראלית. מצטרפים אליהם חבריו של עומרי ליחידה ההופכים לחלק מהמשפחה ויחד עוברים רגעים מרגשים, מצחיקים ואופטימיים. 

הזמן: התקופה הלא ארוכה בה עומרי מתקדם מחוסר הכרה להתעוררות הדרגתית. ועכשיו לז'אנר שבו בחר יוצר הסרט: מעין דוקו-דרמה. הפצוע, המשפחה, החברים, המפקד, הרופאה, אחות בית החולים, את כל אלה ראינו יותר מפעם אחת בתשדירי החדשות בטלוויזיה, ומפעם לפעם נוצרת הרגשה בעת הצפייה שלפנינו אכן סרט דוקומנטרי. וזה הישג לא מבוטל שהרי כל המשתתפים המצוינים, וקרן נוי בראשם כאמו של עומרי, הם שחקנים מקצועיים. יתר על כן, אין ישראלי כמעט שהמתרחש לא נוגע בו או בחיי הסובבים אותו -אח, שכן, חבר, בן של מכרים, או בן של עמיתים בעבודה. התת מודע של עומרי והתת מודע הקולקטיבי שלנו, נפגשים כאן.

מעניין גם לחוות את הגילוי שאפשר ליצור מתח עז ודרמה ממשית, בלי רגע של שעמום, ממצב שבו רואים על המסך שעה ארוכה בחור שוכב על הגב בעיניים עצומות, כשהוריו וחבריו מדברים אליו בהתמדה, מסירות ועקשנות, בתקווה שבזכות זאת יתעורר לבסוף, ואחרי ימים רבים של ייאוש וצער הוא פתאום פוקח את עיניו. באותה שנייה של עפעפיים מתרוממים,  תגובה רגשית עזה עוברת כמו זעזוע חשמלי בלב הצופים.

עוד אור בקצה המנהרה, והחלטה נבונה מצד היוצר, היא הסצנה האחרונה של הסרט. אחרי שלכל אורכו ראינו רק את חדר בית החולים וכמה דקות בחדר המדרגות של המחלקה, מתמלא המסך באור התכלת העזה של הים התיכון. אביו של עומרי הפצוע שהתעורר, עדיין מתקשה לדבר או ללכת, אבל מסוגל כבר לשבת בכיסא גלגלים, מוביל אותו על רצועת החול הרחבה של החוף התל-אביבי, והשניים צופים בדממה בגלים, בשמיים ובאופק הבהיר. כך מתאפשר לצופים לצאת מהקולנוע עם הרגשה קצת פחות כבדה וקצת יותר מפויסת. טיפה של נחמה לא מזיקה אף פעם.

 

לא לאלימות – 

צניעות – 

התנהגות ושפה – 

ערכים –

שווה צפייה -

איכות קולנועית –