חזרתי עכשיו מסיור ממושך בין דוכני שבוע הספר מבואסת לגמרי, כי למרבה הצער אני זוכרת בחדות את האווירה, החגיגה והמוני המבקרים באירוע הזה בתחילת דרכו. בלי להיכנע יותר מדי לנטייה המוכרת לומר "בנעורי הכול היה יותר טוב", אגיד בכל זאת שדור הניידים המתמגנט למלבן של המסכים האלקטרוניים מתקשה להתמקד במלבן של הדף המודפס, וכך ראיתי מאות צעירים וילדים עומדים ליד דוכני הספרים, חלקם בליווי מבוגרים שכנראה שכנעו אותם להגיע, מעיפים מבטים קצרים בכותרים ומבטים ארוכים פי כמה בטלפונים שלהם. איך בדיוק הם מחליטים האם ואיזה ספר לקנות? אולי בהתייעצות בסמס עם חברים.
רק גילאי גן וכיתות נמוכות של בית הספר, נראו שקועים בכל מאודם בספרים המאוירים והצבעוניים המיועדים להם, שיש על הדוכנים. וספרים לא חסר. רובם גרפומניה. כל ישראלי שני או שלישי שזכה להפוך להורה או זכה בנכדים, ממהר להנציח את הסיפור שהוא ממציא בשעת ההשכבה לצאצאיו הפרטיים, בספר מודפס. סיכוייו של ספר כזה להחזיר את ההשקעה אפסיים כמובן.
צילום: shutterstock
לא מדובר במיץ פטל, הכינה נחמה או הקלאסיקה הנצחית דירה להשכיר, כך שבהוצאות הספרים דורשים מהמחברים והסופרים בעיני עצמם ואולי גם בעיני בת זוגם, לממן את העלויות. והאנשים מממנים, באלפים. הפטנט החדש של הכותבים החדשים האלה הוא גיוס המונים. כך הם משיגים כסף למימון ההדפסה.
ההוצאות הגדולות מוציאות לאור 30 ספרים ביום, כלומר אלפים בשנה. אפילו הוצאה קטנה כמו מדיה 10, מוציאה לאור 100 ספרים בשנה. דורון קריספין, הבעלים של מדיה 10, אומר שבניגוד לחשש שבעידן הדיגיטאלי כמות הספרים תקטן, זה לא קרה. לפחות לא בישראל. בארצות אחרות אכן מוציאים, קונים וקוראים פחות. בארץ כולם כותבים. אפילו בני 16 מגיעים אליו עם כתבי יד, ובצד הנגדי של סקאלת הגיל, סבים, סבתות וגננות בפנסיה, באים גם כן עם כתבי יד ותשוקה לראות את שמם על כריכת הספר. לשאלה מדוע בחר לעסוק בתחום הזה עונה קריספין שיש לו יעד "להגשים חלומות של אנשים". והוא מוסיף: "אני מקבל מאות כתבי יד - הישראלים אוהבים לכתוב".
הכניסה של אמזון לארץ, שתאפשר לרכוש ספרים באפליקציה ולקבל אותם הביתה, בלי להגיע לחנות או לדוכן היריד, עלולה כנראה לחולל מהפכה בהרגלי קניית הספרים, תאיים על הרשתות הגדולות סטימצקי וצומת ספרים, ואולי אפילו תצמצם קצת את מבול הגרפומניה של הכותבים. היא תשפיע גם על מחיר הספרים. כבר היום, עם החזרת תקנת השלושה ספרים במאה, כתיבה היא לא תחום עשייה מפרנס. מעליבים לגמרי הסכומים המגיעים אל הסופרים.
צילום: shutterstock
פרט לכמה חריגים, כוכבים ספרותיים מסוג מאיר שלו ודוד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד ואתגר קרת, הרוב המוחלט של בעלי יצר הכתיבה לא מצפים להתעשר ממנה. פה ושם יש הפתעות: שרית ישי לוי מכרה בארץ הקטנה שלנו 200 אלף עותקים של ספרה הראשון "מלכת היופי של ירושלים", אבל היוצא מהכלל רק מאשר את מה שקורה בדרך כלל. יש גם תופעות של הצלחה בינלאומית פנומנלית, כמו מה שקרה עם ספרי הארי פוטר בזמנו, ועם הקוורטט הנפוליטני של אלנה פרנטה ("החברה הגאונה"), בשנה האחרונה, והכי סימפטומטית ומעניינת היא האינטראקציה בין ספרים לקולנוע /טלוויזיה.
סדרה בעקבות ספר, אומרים בכל הוצאות הספרים, מקפיצה פלאים את מכירותיו. יש מאות אם לא אלפים כאלה, כמעט מיומו הראשון של הקולנוע. קל למצוא את שמות הסרטים האלה בגוגל, ושלפתי כמה להדגמה כמו סרטי הארי פוטר, סרטי שר הטבעות וההוביטים, בחזרה מטאיצ'י, בשבילה גיבורים עפים, ובעבר – חלף עם הרוח, דוקטור ז'יוואגו, מרי פופינס ועוד לאין ספור בכל הארצות ובכל השפות. אז ההספד על הרגלי הקריאה היה אמנם מוקדם מדי, אבל ספק אם התחברות מהסוג הזה לספרות, תניב סטודנטים וחוקרים בפקולטות לספרות באוניברסיטה.
שבוע הספרצילום: באדיבות סטימצקי
למגמה הספרותית ברוב התיכונים יש מעט מאוד נרשמים, אם בכלל. וגם חוגי הספרות באקדמיה מצומצמים או כמעט לא קיימים. בשורה התחתונה, ריבוי ספרים כשלעצמו, במיוחד משום שרובם הם ספרי ילדים, ספרי רומנטיקה, ספרי בלש ופשע, ספרי הדרכה ועיון, לא מעשיר את התרבות האנושית כפי שספרות בסמ"ך רבתי יכולה לעשות. ואחרי כל מה שאמרתי, עדיין משמח אותי לראות ילדים קטנים שאפם חורש ספרים שנכתבו עבורם, אפילו כשמדובר בגרפומניה, כדי שיתרגלו למגע ולריח של הדף המודפס, כדי שישתחררו לזמן מה מהמסכים האלקטרוניים, כדי שאולי בזכות ההרגל הזה יעברו יום אחד לקרוא ספרות טובה רצינית. אינשאללה.