לפני שנחרבה

הזמן: ערב חורבן בית שני, ג' אלפים לבריאת העולם. המקום: הרובע היהודי, לב ליבה של המערכה.

בזו אחר זו עולות מתוך הסלעים, שמונה נשים אשר בגדיהן קרועים והבעת-פניהן דאוגה. כל אחת מהן מספרת את סיפורה של ירושלים שלפני אלפיים שנה.

ההצגה הועלתה בתחילה בתחנה המרכזית, אולם לאור התקופה, וההבנה שאזור הרובע יהווה תפאורה אותנטית והולמת להצגה בנושא זה, הועלתה ההצגה ברובע ההרודיאני (ליד ישיבת הכותל).

ואכן, כבר כשיורדים במדרגות הרובע, לבטן האדמה, ופוגשים בשלט "הנך יורד כעת במדרגות המחזירות אותך 2,800 שנה לאחור" - מרגישים שנמצאים במקום אחר, ובאווירה טעונה.

שמונה נשים מספרות את סיפורה של ירושלים(צילום: יחצ)

זוהי הפעם הראשונה שהצגה בנושא כזה עולה, והיא מצליחה - בכישרון רב - להכניס את הצופים לאווירת החורבן: באווירה שיוצר המקום, כאמור, בשירים הלקוחים מתוך הקינות, ובכלל - ההצגה כולה בנויה ברצף, כאשר סיפור רודף סיפור והמתח באוויר עולה.

השחקניות מספרות ומגלמות תוך כדי ההצגה, את מרתא בת בייתוס, המפונקת והעשירה, שגורלה היה כשל אחד האדם; את האם שהייתה מודדת את גובהו של בנה יום יום, עד שהרעב גבר עליה; והאישה הפשוטה שנפחה את נשמתה - מפני הרעב או שמא מהבושה על כך שהיא מבקשת דבר מה לאכול. כל זאת על רקע חכמי ירושלים שהיו בסעודה, ו"לא מיחו" כשראו את בר-קמצא המושמץ ע"י בעל הסעודה. אישים בולטים נוספים המופיעים בהצגה הם רבי צדוק, שהתענה במשך זמן רב כדי שלא יבוא חורבן על ישראל, רבן יוחנן בן-זכאי ובן-בטיח, אחיינו, שהיה גם ראש הבריונים, הפועלים מתוך מניעיהם שלהם ומתסיסים בעיר מלחמת-אחים.

המקום, כאמור, מכניס מאד לאווירת החורבן, אך העובדה שהמחזה מתרחש במספר זירות, ולא על במה אחת ומרכזית, מפריעה מִדי פעם על הריכוז. המציגות פונות (מחוסר ברירה), בעיקר לקהל היושב במרכז ולא ב"יציע", וראיית פניהן מתפספסת לעיתים.

מצליחות להעביר קמצוץ מהימים שהיו (צילום: יחצ)

המחזה עולה בימי בין המצרים ותשעת הימים (עיתוי מוצלח למדי למחזה שכזה), ותיאטרון "אספקלריא", שהוא תיאטרון דתי - לא מקל ראש בעניין ההלכות של ימים אלו. איילת חן, שהיא גם המורה לפיתוח קול בבית-הספר, כתבה והלחינה עבוּר המחזה מוזיקה ווקאלית מקורית הנשענת על מילים מתוך מגילת איכה והקינות לתשעה באב. העובדה שהשירים הם ווקאליים (ללא כלי-נגינה או אפילו פלייבק), לא מעיבה כהוא זה על טיבם, והמתח שהם מוסיפים להצגה. להפך, אפקט הקנון וה"מרדף" הנוצר בקולות תוך כדי שירה - מעלה עוד ועוד את האווירה הרגישה הנוצרת מהמשחק, ומוסיף לכך הרבה.

התלבושות שעיצבה ליאת בן-שושן הן מינימאליות, אך ממחישות היטב את השפל לו הגיעו תושבי ירושלים בעת המצור. התפעלתי בעיקר מהשימוש המינימאלי בחפצים, ועל השימוש בהם בתבונה - מקלות ומטפחות הופכים לאלמנטים שונים תוך כדי מחזה.

כל האלמנטים שהוזכרו - המקום, העיתוי, המשחק, התלבושות והמוזיקה - מצליחים לתת לצופים, ולו במעט, לטעום קמצוץ של הימים שהיו - ובע"ה עוד נשוב ונראה בבניין שלם, בקרוב בימינו ממש.

"לפני שנחרבה" עפ"י 'קמצא ובר קמצא' ('עץ אחרון בירושלים')

מאת דני הורוביץ. עיבוד ובימוי: סלעית אחי-מרים

שחקניות: דינה בר-לב, עינת הבא-אביב, לאה וייס, מוריה לויאני, לירון סלהוב, איילת עזריאל, אביה רגונס, תמר שילה.

מועדי ההצגות ניתן לראות במדור האירועים של כיפה